פורום אדריכלות בניהול יוליאנה ריסקוף
פורום עיצוב פנים בניהול קרן רוזנר
פורום מטבחים בהנהלת בלורן
פורום חלונות בהנהלת חברת קליל
פורום מיזוג אוויר בניהול בר מערכות

4 בתים ומלחמה אחת: המשפחות שממשיכות לבנות בעוטף עזה

4 בתים, 4 משפחות ומלחמה אחת: איך ממשיכים לבנות ולתכנן בית חדש כשטילים נוחתים בסמוך, על מה מוותרים ולמה בסוף נשארים במקום? סיבוב אופטימי בין בתים בעוטף עזה

מאת: לימור קלר

14/09/2014

 

 

מישובים אנונימיים על מפת דרום הארץ, הם הפכו בחודשים האחרונים לשמות שכל ישראלי שמאזין לרדיו מכיר. יבול, יתד ומבקיעים הם רק חלק מרשימת הישובים שספגו את מטחי הרקטות האדירים של מבצע "צוק איתן" והפכו תוך מלחמה אחת לנקודות ציון של מלחמה ושל התיישבות. איך בונים בית במקום שכזה למרות אירועי הקיץ האחרון? איך ממשיכים בנייה של קן משפחתי חדש שהתחילה בארץ הפסטורליה והשלווה והפכה לנקודת טיווח של גורמי טרור? יצאנו לחפש את אותן משפחות שהחלו לבנות להן בית בעוטף עזה, נקלעו למלחמה ואיך ממשיכים ממנה הלאה, איך בונים בית חדש במקום שספג כל כך הרבה ואיפה מפסיקות ההתלבטויות ומתחילות ההחלטות הגדולות באמת של החיים. אצל משפחת לבנה החלום האירופי ממשיך לחיות, משפחת שיפמן הייתה שמחה לממ"ד גדול הרבה יותר, משפחת גדיש מתמודדת עם הזמנים הצפופים ובבית של משפחת אלגזר הוחלף גג הרעפים בבטון. 4 משפחות, 4 ישובים, 4 בתים ומלחמה אחת. כך זה נראה:

 
"בנינו בית כאילו אנחנו גרים באירופה"
המקום: קיבוץ יד מרדכי
בבית: לימור ואופיר לבנה + 3 ילדות
מגיעים מ: אופיר בן הקיבוץ, לימור מבאר שבע והם גרים כאן כבר 15 שנים יחד
אכלוס צפוי: דצמבר הקרוב
 
מדד האופטימיות: "לצערי אני לא אופטימית", מגלה לימור, "מאז גילוי המנהרות נכנסתי לפחדים. אני יודעת שלא יוכלו להגיע אלינו דרך מנהרה, אבל רק המחשבה על זה מלחיצה אותי. אין לנו מקום אחר לגור בו, זה המקום שבחרנו והוא לא בר שינוי כרגע ואופיר בעלי, שהוא רציונלי ואופטימי ממני, לא יעזוב כל כך מהר, אבל לדעתי, אם לא היינו בונים בית, לא היינו נשארים פה. אני לא יכולה שלא לחשוב שאולי זו הייתה טעות".
הכי אוהבים בתכנון: "את פינת האוכל שנמצאת במרכז הסלון. אנחנו מאוד אוהבים לארח אצלנו משפחה וחברים ומקווים שימשיכו לרצות להתארח למרות כל מה שעברנו והמנהרות שנחשפו. חלק מבני משפחתי כבר הודיעו בהומור שהביקור הבא אצלנו יהיה ב-2020. אני בינתיים מקווה שישתכנעו אחרת".
החלום והמלחמה: "תכננו את כל הבית עם חלונות בלגיים בגובה 2.60 מטרים, כך שכל החזית תהיה מורכבת מחלונות, בלי תריסים ובלי שום הגנה. היום כבר הייתי מוסיפה תריסים חשמליים אבל מאוחר מדי ואי אפשר לשנות. מעולם לא חשבנו שמהאדמה ייצאו מחבלים, אז בנינו בית בתחושה שאנחנו חיים בכפר נופש באירופה ללא סכנת קיום. היום כבר ירד לי האסימון".
אז למה דווקא פה?: "אנו חברי הקיבוץ, אוהבים אותו, הבנות נולדו כאן ויש פה הכול החל ממערכת חינוך ועד הגלריה שלי לעיצוב. נטמענו בקהילה והקהילה הפכה להיות חלק מאיתנו. את זה קשה לעזוב". 
 
"היום כבר ירד האסימון". לימור ואופיר לבנה בפינת האוכל (צילום: אלבום פרטי)
 
הבית בשלבי בנייה (צילום: אלבום פרטי)
 
"הלוואי שאפשר היה להגדיל את הממ"ד"
המקום: מושב יבול
בבית: ניר ומירית שיפמן + 1 
מגיעים מ: רמת גן, גרים כאן כבר שנה
אכלוס צפוי: אוקטובר הקרוב
 
מדד האופטימיות: "אני מודאג מהעניין הביטחוני ותוהה אם עשיתי בחירה טובה אחרי שהשקעתי אנרגיה, כסף ומחשבה בבנייה של הבית", מודה ניר.
הכי אוהבים בתכנון: "את הגזיבו שייצא מהמרפסת האחורית עם שביל ארוך שיוביל לשטח פתוח של 10 מטרים. משני צידי השביל אנחנו מתכוונים להשקיע בגינון, וליצור פינת חמד עם ברביקיו".
החלום והמלחמה: "היום, אחרי המבצע הצבאי היינו מגדילים את הממ"ד ל-12 מ"ר במקום 9 מ"ר הסטנדרטיים שתכננו. ומוסיפים גם מרתף".
אז למה דווקא פה?: "חיפשנו מקום בארץ לבנות בו את בית החלומות שלנו בלי לפשוט את הרגל, בלי פשע של עיר ובלי מרוץ בלתי נגמר אל הכסף. אנחנו חולמים על בית כזה כבר עשר שנים, עזבנו עבודות מסודרות וטובות ולקחנו סיכון גם כדי להיות קרובים למשפחה של מירית".
 

"היינו מוסיפים גם מרתף". ניר ומירית שיפמן ובנם הקטן (צילום: אלבום פרטי)
 

הבית בבנייה (צילום: אלבום פרטי)
 
 
"למדנו להתמודד עם סיטוציה של 15 שניות"
המקום: מושב יתד
בבית: שאולי ושרי גדיש + 2 ילדים
מגיעים מ: גדרה במקור, גרים כאן כבר שנה
אכלוס צפוי: יוני 2015
 
מדד האופטימיות: "מאחר שנגור בהרחבה קהילתית, אנחנו מאמינים שהמקום יזנק כמו כל הרחבה של קיבוץ או יישוב צבאי. נכון שהמבצע האחרון יצר מצב לא נעים, אבל היום, עם איום הטילים שום מקום בארץ לא מחוסן", אומר שאולי, "יש לנו 15 שניות להגיע לממ"ד וכמה שזו סיטואציה מלחיצה, למדנו להתמודד איתה גם כשאנחנו בבית וגם בגינת המשחקים, שומרים על עירנות ומבינים שאלה הם חיינו כרגע. אני יכול לומר בביטחון, שמאוד התחדדה אצלי תחושת הציונות, והיום אני מבין שציונות היא לא רק גלי עלייה מחו"ל, שמתפזרים בכל הארץ. אני כנראה שייך לדור שהתפכח, זה שמבין שליישב את הארץ, להקים אותה ולהפריח בה את השממה – זה אומר לגור בעוטף עזה".
הכי אוהבים בתכנון: "את המטבח העתידי שלנו, שבו אני אופה ואמשיך לפתח את עסק האפייה שלי, לצד הסלון שיש בו חלונות גדולים, אוויר ואור - סימן לדברים טובים שיבואו".
החלום והמלחמה: "קיבלנו בתכנון של הבית את כל מה שרצינו, כולל ממ"ד מוכן, כך שלא נשאר לנו לשנות יותר מדי אלא רק לקוות שיבוא שינוי לטובה ושקט".
אז למה דווקא פה?: "חיפשנו יישוב קהילתי קטן, בית עם גינה, חינוך טוב יותר וערכים יהודיים ביישוב חילוני. ידענו שבמרכז הארץ החלום הזה הולך ומתרחק מאיתנו".
 
 
 
"ציונות זה להפריח את עוטף עזה". שאולי גדיש בבית שבדרך (צילום: אלבום פרטי)
 
 
"החלפנו את חלום גג הרעפים בבטון"
המקום: מושב מבקיעים 
בבית: אלי וסיגל אלגזר + 3 ילדים
מגיעים מ: אשדוד, חיים כאן כבר שנתיים
אכלוס צפוי: יוני 2015
 
מדד האופטימיות: "כאיש צבא אני מאמין ביכולות של צה"ל", אלי מבהיר, "לשאר בני המשפחה היו יותר קשיים, הם פחדו, אבל אנחנו ממושמעים ויש לנו 15 שניות להיכנס לממ"דים. כשגרנו באשדוד גם היה מפחיד עם הגראדים והאמת היא שאנחנו משתדלים לא לחשוב יותר מדי על העתיד ופשוט מאמינים שיהיה טוב יותר".
הכי אוהבים בתכנון: "כל הבית תוכנן כך שישדר שקט ופסטורליות. כשאין בלגן של לחימה, גם הילדים אוהבים לצאת החוצה, אין מכוניות, אין דאגות. זה היתרון של המקום".
החלום והמלחמה: "הקפדנו מאוד על צווי פיקוד העורף וכך החלפנו את חלום גג הרעפים בגג שכולו בטון".
אז למה דווקא פה?: "יש לנו כאן משפחה ורצינו להיות קרובים אליהם".
 

"מאמינים ביכולות של הצבא". משפחת אלגזר בהרכב מלא (צילום: אלבום פרטי) 
 
 
 

  • 4.
    מאחלת לתושבים החדשים והוותיקים שקט והצלחה במעשיהם(ללא טקסט)
    אסתר ורדה | (10/11/2014)    
  • 3.
    כל הכבוד
    יעלה | (09/29/2014)    
    אשמח, אחרי 9 שנים (!) לראות כתבה בסגנון זה על מפוני גוש קטיף שהקימו בית.
  • 2.
    כל הכבוד לתושבי עוטף עזה החדשים והוותקים(ללא טקסט)
    חיימקה | (09/23/2014)    
  • 1.
    כתבה נהדרת לכבוד החג שאפו למשפחות!(ללא טקסט)
    מקסים | (09/23/2014)