פורום אדריכלות בניהול יוליאנה ריסקוף
פורום עיצוב פנים בניהול קרן רוזנר
פורום מטבחים בהנהלת בלורן
פורום תאורה בהנהלת "שקע ותקע"
פורום מיזוג אוויר בניהול בר מערכות

מתחת לכוכבים: חוות הבודדים הדרומיות שימשכו אתכם לנגב

מי שמחפש את חוויית האירוח האיכותית אבל זו שגם מחוברת לטבע ולסביבה מוזמן לרדת בחג הקרוב דרומה, לנגב. מסתבר שמחכה לכם שם יופי של הרפתקה עיצובית

מאת: לירון ורדי

תארו לעצמכם עולם בלי מחשב, בלי סמארטפונים, בלי טלוויזיה, בלי מכוניות ורעש והמולה. רק אתם והנוף המדברי, השקיעה, הזריחה, הרוח המנשבת ולטאה קטנה שחולפת ליד כפות רגליכם היחפות. התסריט הזה הוא ממש לא דמיוני; הוא חי ובועט, כאן בדרום ארצנו הקטנטונת, והוא מתממש יום יום אצל כמה אנשים שבחרו לחיות בדיוק ככה – בחוות בודדים, ביישובים נידחים, או על ראש גבעה פראית בנגב.
 
ואם אתם רוצים גם טעימה מכל הטבע הזה, זה ממש אפשרי – כי באותן חוות וישובים מציעים התושבים מקומות אירוח שנותנים חווייה אחרת מכל מה שהכרתם. יצאנו לחפש את עצמנו, ומצאנו לכם את המקומות הכי שווים בנגב והתחלנו לחקור את מי שמפעיל אותן. התוצאה המרתקת לפניכם.
 
חוות זית המדבר:

בעלי המקום: אור-רב ומירנה צרפתי 
מיקום: רמת נגב
 
מה מחכה לכם כאן: בכפר יש אוהלי טיפי אינדיאנים לזוגות, משפחות או קבוצות (10-15 איש); חאן - יחידה קבוצתית ממוזגת בנויה, ל 15-25 איש; בקתה אפריקאית; וסוויטת הטירה, שהיא יחידה מבודדת למתפנקים. יחידות האירוח מרוחקות אחת מהשנייה על מנת לתת פרטיות לאורחים. לכל יחידה בחווה יש סוכת צל, מקום למדורה, כיור עם מי שתייה ובריכת שכשוך פרטית בקיץ. בחורף האוהלים מחוממים. בין האוהלים יש אמבטיה ושירותים במתחמי במבוק עם מים חמים, והם חוויה בפני עצמה. כמו כן יש מקררים בנקודה מרכזית.
 
מי בנה ועיצב את מקום האירוח, ואיך?: "את המקום בנינו ועיצבנו אנחנו. השטח נשאר כפי שהוא, ואנחנו מיקמנו את היחידות בנקדות גובה לפי תוואי השטח. כשמיקמנו את האוהלים, חשבנו כיצד לכוון את פתח האוהל כך שלא יהיו פתחים אחד מול השני. מיקום המדורה גם הוא נלקח בחשבון, מכיוון שלרוב יש כאן רוח מערבית.
 
אוהל הטיפי הוא אוהל חכם וקל לבניה. המוטות שלו עשויים מבמבוק, והוא מורכב משני חלקים: בד חיצוני שלא מגיע עד הקרקע, וחצאית פנימית שנמצאת מרחק מה מהבד החיצוני, מה שמאפשר איוורור תמידי לאוהל, וסוגר אותו עד למטה. הבקתה האפריקאית היא בקתה אקולוגית הבנויה מכפות תמרים, בוץ ואבנים, והרצפה שלה עשויה חלוקי נחל. את החלונות והדלת בנינו מפלטות אפייה שנזרקו מבית מאפה, ולמרות שהן עברו שיוף, עדיין ניתן לראות את סימני השריפה של הפיתות שנאפו עליהן. הבקתה עצמה משרה הרגשה של חוץ, במיוחד כשאת רשרוש כפות התמרים שומעים כשהחלון פתוח".
 
איך זה קרה: "החווה היא חוות בודדים שהוקמה בדצמבר 2002 כחלק מתוכנית דרך היין. מצוקת הדיור הייתה קיימת גם אז, ואנחנו חיפשנו מגורים מחוץ לעיר, היינו די סקפטים, אבל החלטנו ללכת על זה. במשך 3 שנים איתרנו שטח, התכתבנו עם כל הגורמים, ובסופו של דבר עלינו על הקרקע. תוך שנה וחצי כבר התחלנו לארח באוהל טיפי הראשון.  
 
את החווה הקמנו ללא שום הלוואה מהבנק. אחרי סוף שבוע שהיו בו אורחים, הפקדנו את הכסף, ועם הכסף קנינו חומרים והמשכנו לבנות. ההתקדמות היתה איטית אך בטוחה. בשאר הזמן, עבדנו ללא הפסקה בכל מיני תחומים - צילום מתחת למים, מכירת מוצרים בדוכנים במועצות, עבודה בגובה, וגם תפעול מסעדה קטנה שפתחנו במרפסת שלנו, שהגישה לאבנה, ג'חנון, קישים וחמין. כמובן שעל הדרך ילדנו את שלושת ילדינו, שהתמזגו עם העבודה ועזרו בעשייה". 
 
יש חזון?: "הכפר האינדיאני קיים כבר 11 שנה, ואנחנו נלחמים על קיומו מדי יום, אבל הפירגון והאהבה מצד הלקוחות נותנים לנו את הכוח להמשיך. היינו רוצים שהוא תמיד יקשט את הנגב וישתלב בנוף בדיוק כמו עכשיו".
 
 
(צילום: איתמר גרינברג)
 

(צילום: איתמר גרינברג)
 
 
 
כפר הנוקדים:

בעלי המקום: יהורם רודד
מיקום: בקעת הקנאים, על כביש 3199 – בין ערד למצדה מערב.

מה מחכה לכם כאן: "אפשרויות הלינה מגוונות מאוד: מלינה באוהלי קמפינג שהאורחים מביאים, דרך אוהלים משפחתיים של הכפר, אוהלים קבוצתיים, אוהלים משודרגים בסגנון "אלף לילה ולילה", סוכות מעוצבות ו- 42 חדרי אירוח. בכפר מוגשות ארוחות בחדרי אוכל בנויים עץ ואבן. לאורחים מוצעות אטרקציות מקומיות – טיולי גמלים, אופניים ורגליים, סדנת קיימות של הכפר וסדנאות נוספות, מתחם אוהל אברהם בבנייה מיוחדת, אמפי תאטרון משקיף על המדבר לאירועים".
 
מי בנה ועיצב את מקום האירוח, ואיך?: "כפר הנוקדים עוצב מחומרים מקומיים, ונבנה בעבודה של בני המקום. אני למשל, מתמחה בבנייה באבן, חגי בנה את חדרי האירוח והאוכל וקישט את האוהלים, ודני עיצב את החדרים ואת הנראות הכללית של המקום. כמו כן, השתתפו בבנייה גם אמנים כגון אופיר שבתאי, תמר רודד שבתאי, ניצן שטרן ואחרים. החומרים מהם בנוי הכפר הם אבן, עץ, מנורות ממלח ששקע בים המלח וקישוטים אוריינטליים".
 
איך כל זה קרה: "החזרת חצי־האי סיני לידי המצרים הותירה בי געגועים לאווירה המופלאה, לטיולים, למגע עם הטבע הראשוני ולמפגש עם אנשי המדבר, הבדואים. אחרי שחייתי בסיני שנים רבות, האמנתי שאפשר להחיות את החוויה גם בארץ. התיישבתי עם משפחתי בערד והקמתי לידה את כפר הנוקדים, אשר הוקם מתוך אהבה למדבר, מתוך רצון להבין ולהכיר את אורחותיו, את החי והצומח הייחודיים לו, ובעיקר – את דרך החיים של תושביו הבדואים".
 
יש חזון?: "להמשיך להיות חאן מדברי מיוחד בדרום, מקום בעל עיצוב מרתק שנותן חוויית אירוח אחרת".
 
 

(צילום: יוני גריצנר, כפר הנוקדים)
 

(צילום: יוני גריצנר, כפר הנוקדים)
 
 
צימרבוס:

בעלי המקום: אביגיל הירשפלד
מיקום: עזוז

מה מחכה לכם כאן: "לינה במתחם אירוח יחיד במינו בארץ ובעולם, ובו אוטובוסים שהוסבו לצימרים. מבחינת ארוחות, אפשר לבשל אותן במטבח המאובזר שקיים בכל יחידת אירוח, או לאכול במקומות בסביבה".
 
מי בנה ועיצב את מקום האירוח, ואיך?: "כל המתחם נבנה בשתי ידיים אוהבות שלי ושל בעלי אייל, במשך תקופה כוללת של כשנה וחצי-שנתיים. הצימרבוסים נבנו בבניה ממוחזרת וירוקה, על בסיס אוטובוסים שיצאו מכלל שימוש. הקפדה יתרה נעשתה בעיצוב, תוך כדי שימוש בחומרים ממוחזרים וטבעיים שמטרתם היתה לגרום לצימרבוסים להשתלב בצורה מושלמת בנוף המדברי. אני גאה לציין כי הצימרבוס שלנו נכנס למהדורה הצרפתית של 1001 הלינות המיוחדות בעולם".
 
איך כל זה קרה: "פגשתי את בעלי אייל כשעבדנו כמדריכי צלילה בסיני. אנחנו טיילים בדמנו, והתגלגלנו בכל מיני גילגולים עד שכיום אנו בעלי תשובה שחיים בישוב חילוני עם תשעת ילדינו הבלונדיניים. אנחנו עובדים קשה מאוד אבל חיים מלאים סיפוק. 
 
בהתחלה בנינו חדר באוטובוס ששירת את המשפחה, ואנשים רצו ללון בו. המועצה לחצה שנהפוך אותו לצימר, ואז רכשנו עוד שני אוטובוסים – האחד דו מפרקי, כלומר כפול, והשני הוא אוטובוס שאטל רחב של נתב"ג. את שלושתם הפכנו לצימרים מעוצבים. ולמה דווקא באוטובוסים? כי בתחילה חשבנו שנצטרך להזיז את המבנים כאשר יוסדר היישוב, אך זה לא קרה כבר 13 שנה. הזמני נהפך לקבוע ואנחנו עדיין פה".
 
יש חזון?: "החזון הוא לקחת דברים שנדחו על ידי העולם הזה, ולהפוך אותם לפנינות. אומנות הפיכת הדפקט לאפקט".
 
 

צילום: אייל הירשפלד

 
צילום: אייל הירשפלד
 
 
חוות נחל הרועה

בעלי המקום: יערה ואבי סרגוסטי
מיקום: רמת הנגב, באזור קיבוץ שדה בוקר
 
מה מחכה לכם כאן: "האירוח בחווה הוא לזוגות בלבד. בחווה שתי סוויטות מבודדות – סוויטת 'גפן' וסוויטת 'תאנה'. האירוח כולל ארוחות בוקר ואפשרות להזמין גם ארוחות נוספות לחדר".

מי בנה ועיצב את מקום האירוח, ואיך?: "את הבניה והעיצוב יערה ואני ביצענו יחד. החדרים בנויים מאבן מקומית, על צלע הר. חלקו הגדול של החדר בנוי אל תוך צלע ההר, והאבנים ששימשו לבניה הן האבנים מהחפיר. הרעיון היה שהבנייה תשתלב בנוף והחדרים לא יבלטו מעל פני השטח. יתרון נוסף של הבנייה הוא שהחדרים שומרים על טמפרטורה קרירה בקיץ וחמימה בחורף. ריצפת החדר היא רצפת בטון מוחלק וצרוב, שנותנת תחושת קרירות נוספת  בעיקר בקיץ, ואצלנו קיץ כמעט כל השנה.
 
חדר האמבטיה מחופה באבן - לרצפה השתמשנו באבן טרוונטין ולקירות באבן חלילה. בחזית החדר חלון גדול מפרופיל בלגי, הצופה אל הנוף המדברי. מחוץ לחדר יש מרפסת גדולה ובתוכה בריכה מחוממת. ניסינו לשמור על עיצוב נקי אשר יתחבר אל נופיו העוצמתיים של המדבר".
 
איך כל זה קרה?: "החווה היא חלק מפרויקט התיישבותי-חקלאי-תיירותי שנקרא 'דרך היין'. בפרויקט משתתפות כ-30 חוות בכל האזור.אנחנו הגענו לרמת הנגב ב-2003 עם עדר עיזים לחלב, ובתחילת הדרך יצרנו גבינות עזים. כיום אנו מגדלים עדר צאן. את הסוויטות עצמן התחלנו לבנות לפני כ-7 שנים, והבנייה לקחה כשנתיים של עבודת כפיים מאומצת".
 
יש חזון? "החזון שלנו בקטנה הוא: 'פרה ודוב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל-תבן'. שלום של אחרית הימים".
 
 

(צילום: רועי חן)
 

(צילום: רועי חן)
 
 
ימי מדבר:

 
בעלי המקום: רינת בשן ויאיר בילנסקי
מיקום: צוקים – ערבה תיכונה
 
מה מחכה לכם כאן?: "המקום מציע לינה בבקתות אדמה, המתאימות לזוגות ומשפחות. כמו כן אנחנו מגישים ארוחות בוקר למי שמעוניין בכך, וארוחות ערב לקבוצות מעל 20 איש".
 
מי בנה ועיצב את מקום האירוח, ואיך?: "המקום מעוצב בהשראתם של הטבע והפשטות. הבנייה נעשתה על ידינו - רינת, מעצבת גרפית לשעבר, ויאיר – הבנאי הראשי, וכן על ידי טובה דגן - אדריכלית. כל מי שנמצא אצלנו - עובדים, מתנדבים, אורחים, חברים - נוגע בחומר ומשתתף בתהליך היצירה. את 12 הבקתות הראשונות בנינו בעזרת באלות קש ובוץ. השימוש בחומרים ידידותיים לסביבה חשוב לנו גם כדי לשמור על הכוכב ועל עצמנו, וגם כדי ליהנות מתהליך היצירה. העבודה עם אדמה היא עולם אחר לעומת עבודה עם בטון, טיח אקרילי ואחרים, כי אפשר להחיות חומר שהתייבש ולפסל אותו, וכמובן אפשר לגעת ולא לסבול מכוויות בידיים או מחלקיקי חומרים רעילים בריאות. יתרונות נוספים של הבנייה הם שהקיר עבה ומבודד, ולכן משמש מחסום לחום בקיץ ולקור בחורף; לבאלות פינות עגולות, מה שיוצר מראה רך וזורם; והחומרים טבעיים ולא מזיקים לסביבה בתהליך הייצור או הכליה שלהם. 
 
בבניית הבקתה ה-13 החלטנו לגוון וגם להתנסות בטכניקת בנייה באדמה חדשה – קוב – שזוהי שיטת הבנייה באדמה העתיקה בעולם, והטכניקה היא פשוט בנייה בשכבות של תערובת אדמה חרסתית עם קש ומים. הקירות יוצאים עבים וחזקים כמו סלע, והשיטה מאפשרת פיסוליות ויצירתיות".
 
איך כל זה קרה?: "נולדנו וגדלנו בתל אביב וחיפה, ועסקנו בעיצוב גרפי (רינת) ובמנהל עסקים (יאיר). בעיר הגדולה גרנו בדירת גג – מעט דירה, הרבה עציצים. העבודה בסביבה התחרותית והנוקשה, אל מול המסך, לא סיפקה ואף דיכאה. אז ככה התחלנו לחפש דרך חיים המשלבת קירבה לאדמה ועבודת כפיים. פרשנו מעבודתנו המשרדית והתחלנו ליצור עבודות עץ ייחודיות אותן מכרנו במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. להנאתנו גידלנו בחצר ביתנו בכרכור עיזים, תרנגולות, ירקות, ואת שני ילדינו. לאחר מספר שנים החלטנו לחפש פיסת אדמה שנוכל לגדל בה ולגדול עליה, וככה הגענו למדבר, שפתח את ליבנו. הגענו לצוקים שבערבה בשנת 2005. כאן היתה הזדמנות נדירה בארצנו היקרה: חתיכת אדמה מיועדת לתיירות. היה לנו ברור שאנחנו בונים 'לא רק צימר', והרצון להמשיך לעבוד עם הידיים, להתלכלך, להתאמץ, ללטף את הקירות וליצור יש מאיין, הביא אותנו לבנייה בבוץ. מאז ועד היום אנחנו בחיפוש יום-יומי, אחר השילוב הנכון בין הרוח לחומר, כי זו תמצית המהות בשבילנו".
 
יש חזון?: "בחרנו לצאת מהמירוץ, לחיות קרוב לאדמה, לכוכבים, לשמש ולרוח, קרוב לטבע. חזרנו במנהרת הזמן לימים שבהם עושים הכל לבד בשתי ידיים. אנחנו שואפים ליצור מקום שבו האורחים שלנו יוכלו להרגיש חופשיים ונינוחים, לתפוס קצת שלווה ולהנות מעוצמתו של הטבע. אנחנו מאמינים בפשטות שמשאירה מקום לנוף השקיעה, לכוכבים נופלים בשמיים, לאבנים ולשקט".
 
 

(צילום: ארז חרודי)
 

(צילום: ארז חרודי)