מי אני: אמנון ליפקין, 41, רווק, מתגורר במתחם נוגה ביפו, בסטודיו ובית שאחד הם. במקור מירושלים, אבל מגיל ארבע בתל אביב. אמן ויוצר ציורים באמצעות תפירה, בעיקר סצינות עירוניות מתל אביב, בה גדל ומתגורר. "אני אוהב לעבוד עם הידיים, בעצמי, עם חומרים פשוטים ובסיסיים". הוא יוצר גם ארנקים, קייסים, וחיקויים רכים מבד לחפצים כמו מאוורר, טלפון או ארון חשמל. את ציורי התפר שלו הוא מוכר קבוע בדוכן ב"נחלת בנימין", ב"חנותא" ברשפון וב"מדפים" בשוק הפשפשים.
לפני שהתחיל לתפור, למד מתמטיקה ועסק בתחום המחשבים. הוא ראה עולם במשך שנתיים, עבד כגנן בגן ילדים והיה תופר לילדים מכוניות מבד במקום הפלסטיק המוכר. "הרגשתי שהפריטים שלי הם דווקא למבוגרים ולא לילדים, אבל לא כולם הסכימו איתי". כשקיבל מכונת תפירה מחברה, סלד מהמכונה זמן מה, עד שהחל לשחק בה וליצור חפצים רכים. אחרי שהוצע לו לקיים מכירה בביתו, התלהב מרעיון המכירה והאינטראקציה עם האנשים, השתתף בירידים, הציג בחנות התל אביבית "דל ארטה" והתפנה ללמוד תפירה כקורס רשמי של לשכת התעסוקה.
מוצר הדגל: ציור תפור עם מבנים של תל אביב.
מה רצית להיות כשתהיה גדול: "אסטרונאוט".
המוטו שלי לחיים: "פשוט. אני בכלל לא אדם פשוט, אבל אימצתי את הדרך הזו לעבודה שלי, וזה מה שמנחה אותי. חומרים פשוטים, פעולה פשוטה ודברים שנשארים ב-level פשוט, בלי טכנולוגיה שמרחיקה את המוצר מהבן אדם. אני אוהב להראות איך אני עובד, מא' עד ת', ורואים בעבודות שלי שהן עשויות ביד אדם".
הדבר הראשון שאני עושה כשאני בא לסטודיו: "מכין כוס תה במטבח, שעוזר לי לחשוב ולהבין איך אני מתחיל את היום. לפעמים אני מצחצח שיניים ומיד מתיישב על המכונה, עובד שעה-שעתיים ואז ניגש לשאר הדברים".
אמנון ליפקין בסטודיו הביתי. צילום: לימור קלר
לגור בתוך סטודיו: "הסטודיו בתוך הבית יותר מאשר הבית בתוך הסטודיו. אחרי שעברתי מספר מקומות, גם בנווה צדק, ראיתי מספרה יפה עם גלריה במתחם נוגה, ואמרתי לעצמי שכך אני רוצה לעבוד ולחיות. אני אוהב עבודה באמצע הלילה או על הבוקר, כשהכול מתערבב, ומוצא חן בעיניי להיות פתוח ושייכנסו אליי מהרחוב".
צילום: לימור קלר
כך נראה שולחן העבודה שלי: "עבודה ענקית שכמעט סיימתי וכבר מתוחה במסגרת, פרוסה על השולחן, בשלב התבוננות כדי לראות אם אני שלם איתה. מסביב בדים גזורים לפי מידה, עבודות מוכנות שמונחות שם, אקדח סיכות, פטיש, מספריים, סכין יפנית וכמובן מכונת התפירה ליד".
פתרונות אחסון מקוריים בתקרה. צילום: לימור קלר
משתדל לא ללכת לאיבוד בין ההזמנות בעזרת: "יומן 'הלו קיטי' מקרביץ, שעטפתי בברושור צהוב. היה לי לוח אלומיניום אבל הוא לא מצא את מקומו בבית הזה ונפרדתי ממנו".
את ההשראה שלי אני מוצא: "בעיר תל אביב ובמה שעובר עליה. מלט, בטון, מבנים נהרסים, בניינים קמים, ישן לצד חדש, קטן וצנוע ליד גדול ומרשים. אני אוהב את המתח הזה".
את חומרי הגלם שלי אני מוצא: "חוטי תפירה בסדקית, וקנבס גולמי פשוט שלא עבר שום תהליך – אצל ספק בדים. פעם הייתי אוסף בדים מאנשים, כי אני אוהב להשתמש בדברים קיימים, אבל קשה לעבוד ככה. אני אוהב לאסוף זבל מהרחוב, והבית שלי הוא יצירת האמנות האהובה עליי".
צילום: לימור קלר
השיעור החשוב שלמדתי מאז שהתחלתי את העסק: "ההתמדה היא הכוח הכי חזק שיש. במשך זמן רב לא היה לי קל, אבל אני בחור עקשן, הגעתי עד לכאן ואמשיך להתעקש הלאה".
הכי קשה בלהיות אדון לעצמך: "אני אוהב לייצר, אבל בתחום השיווק והמכירה, שהם מקומות שפחות נוחים לי, יש החלטות שהייתי מעדיף להניע ולעשות עם שותף. איכשהו למדתי את זה, אני עושה את זה בדרכי ומסתדר".
צילום: לימור קלר
כמעט התייאשתי: "כשהייתה תקופה קשה במדינה אחרי מלחמה והבנתי שבתור עצמאי, שאף אחד לא מבטיח לי שום דבר. שקלתי אז להוסיף או להחליף עבודה, אבל היום אני רחוק מזה, לשמחתי".
לא יודעים עליי, אבל: "אני שחקן כדורגל מאוד קשוח. העבודה שלי עדינה כל כך, והקשיחות לא מסתדרת לאנשים".
צילום: לימור קלר
בעוד חמש שנים: "אעבוד עם אירופה. זה התחיל לקרות בשנה האחרונה, ומאוד עושה לי את זה".
הייתי נותן ציור תפור במתנה: "לסטנדאפיסט והשחקן האמריקאי לואי סי. קיי. אני אוהב שהוא מדבר על סיטואציות אנושיות, שהקודים החברתיים דואגים להחביא. הוא עושה זאת בדרך מצחיקה, אבל גם דואג להכניס את המסר בצורה בולטת ולא מתנשאת. הייתי שמח להכיר אותו ולתת לו מתנה, למרות שהיה יותר נחמד אם הוא היה קונה אותה במלא כסף".
נהדר.
אמנות ישראלית
אין לתאר עד כמה זה יפה!!! פשוט משגע!
מקסים
פשוט מושלם! :) הכל מקסים
ממש יפה ומקורי!
מקסים! מקורי. עדין. יצירתי.
יפה ומיוחד מאוד! עבודות עדינות ואומנותיות
כל כך מקורי עדין ואצילי!פשוט מהמם!
איך לא חשבו על זה קודם?השאלה המתבקשת...... כל הכבוד! בהצלחה בהמשך!