כניסה לאיזור האישי
בניין ודיור - מגזין לעיצוב הבית ועיצוב פנים

אדריכלות בארץ  //  בית על הדרך: המשפחה שגרה שנה באוטו

בית על הדרך: המשפחה שגרה שנה באוטו

משפחת ברלב החליטה יום אחד להפסיק לשלם שכר דירה, לארוז את כל הפקלאות, להידחס לקרוואן אחד ולטייל לאורכה ולרוחבה של הארץ. למה? כמה זה עולה? איך מסתדרים? מה עובר על הילדים? כולן שאלות מצוינות

מאת: לירון ורדי צילום:


כשאתם מדמיינים לעצמכם איך נראה טיול משפחתי בקרוואן, אתם וודאי חושבים על סרט אמריקאי בו משפחה בורגנית יוצאת לקמפינג מפונפן בוואן מפואר עם פלזמה ובר משקאות, והמקסימום שקורה להם "בטבע" הוא דוב שפותח את הריצ'רץ' של האוהל בלילה וסוללה של אייפון שנגמרת ברגע קריטי. אחרי שלושה ימים הם כבר נוסעים חזרה הביתה, עוצרים בדרך במקדונלד'ס ומעלים תמונות לפייסבוק שגורמות לחוויה שלהם להיראות מינימום כמו "הישרדות". כזה סיפור לא תקראו פה. משפחת ברלב הקטנה יצאה גם היא למסע כזה, אבל עשתה אותו הפוך מאיך שאתם מדמיינים. ההרפתקה שלהם ארכה למעלה משנה וכללה קרוואן ישן משופץ, הרבה תובנות, רגש, אהבה וטבע אינסופי.
 
מכירים משפחה או מישהו שחי אחרת, בבית מיוחד משלו, ומתאים למדור שלנו? ספרו להם שנשמח להכיר ושאנחנו מחכים לשמוע פרטים בלחיצה ממש כאן
 


לחופש נולדו. משפחת ברלב

אם הייתם פוגשים אותם לפני שנה וחצי, הייתם מכירים משפחה סטנדרטית לגמרי. אמוץ (36) מדריך ומעביר תוכניות אקולוגיות לילדים בבתי ספר, אסנת (36) עובדת במעבדה בהדסה עין-כרם, עלמא (4) הולכת לגן, אמרי (2) מתרוצץ בין משחק למשחק וכולם גרים בדירה רגילה במושב גבעת יערים שליד ירושלים והולכים לסופר כמו כל משפחה ממוצעת. אבל "משהו לא הרגיש נכון", מתארים בני הזוג, "הקהילה החמה של שוכרי הדירות שחיינו בתוכה במושב הרגישה מאוד ארעית. אם מישהו מבעלי הבתים מכר נכס, אז ארבע משפחות פתאום נעלמו מהנוף. הכל הרגיש נורא זמני, וחיפשנו משהו יותר קבוע". אבל חוץ מתחושת הארעיות, אמוץ ואסנת התחילו גם להבין שהם קצת חיים להם בבועה: "הרגשנו שאנחנו לא מכירים את כל צורות החיים ורצינו להכיר קהילות חדשות ושיטות מגורים שונות, ללמוד לעשות דברים חדשים ולפתוח את הראש".
 
אז הם סיימו את ההתחייבויות למקומות העבודה, מכרו את כל תכולת הבית שלהם, תכננו תוכנית מפורטת ופשוט יצאו לדרך. "זה לא בא מכורח כלכלי", מסבירה אסנת, "יכולנו להמשיך ולחיות בדירה שכורה, לעבוד ולחיות חיים שגרתיים, אבל רצינו להכיר דברים חדשים שימלאו את החיים שלנו".



"פשוט נהננו מהנוף"

איך הגיבה הסביבה שלכם לרעיון?
"החברים מאוד פרגנו ואמרו שזה מתאים לנו. לעומתם, ההורים והמשפחות היו מופתעים מהרעיון, ולא תמיד הסכימו איתנו. אמנם ביקרנו אותם הרבה במהלך המסע והם ביקרו אותנו, אבל הם לא לגמרי הבינו, למרות שבהחלט תמכו בנו מאוד". "ההורים שלנו הם מדור אחר", מוסיף אמוץ, "דור שיותר מעריך אורח חיים קבוע וסטנדרטי. בשבילם בית ועבודה שגרתית הם ההגשמה האמיתית של החיים. אנחנו חיפשנו משהו קצת מעבר. חשבנו שלחיות בבית רק בשביל למלא את החלל שלו זה לא מעניין".


המסע שלהם התחיל אמנם ברכב הפרטי, אבל לא הרבה אחרי הצטרף הקרוואן הישן, שתוקן ושופץ במוסך וקיבל את הכינוי "אוטו-בית", או "אוטו-ארמון", לפי הבת עלמא. "הקרוואן שלנו יוצר באירופה והוא מאוד מאובזר", מתארת אסנת. "יש בו מטבח, ארונות, מיטה זוגית ועל פי עלמא, גם מיטת נסיכות (ספסל ישיבה שנפתח למיטה זוגית). היו לנו שירותי קומפוסט שהקמנו ובכל תחנה בה עצרנו פתחנו מחוץ לאוטו צילייה, פרשנו מחצלת, הנחנו שולחן וכסאות ונהננו מהנוף".
 
אוטו-ארמון. הקרוואן של משפחת ברלב

הייתה לכם תוכנית למסע או שזרמתם לאן שהכביש לקח אתכם?
אמוץ: "היינו מאוד מסודרים, ידענו מה הולכת להיות תוכנית המסע שלנו לחודשים הראשונים, לאן אנחנו נוסעים ומה אנחנו רוצים לעשות. אבל במהלך הדרך דברים השתנו – וזרמנו איתם". 
 
"בערך אחרי חצי שנה היינו אמורים להגיע למקום בערבה בו לאמוץ הייתה עבודה בבניית בית מבוץ", מוסיפה אסנת. "במקום הזה היינו מתוכננים להשאר במהלך הבנייה אבל אז הפרוייקט נדחה והתוכניות השתנו לגמרי. החלטנו שאנחנו בשלים לצאת לדרך מהמקום בו שהינו, בלי תוכנית מוגדרת, ולתת לדרך להוביל. מפה לשם הגענו ליישוב שחרות (בנגב הדרומי סמוך לאילת) לביקור של אחר-צהריים, ויצא שנשארנו שם חודש וחצי. שחרות הוא מקום מיוחד וחזק מאוד, האנרגיות שם היו מאוד טובות לנו, והאנשים שגרים שם היו נפלאים ומרתקים. אמוץ התחיל לעבוד שם בנגרייה, אני לימדתי יוגה, והפכנו להיות חלק מהמקום".
 
לא התחשק לכם להישאר שם, או במקום אחר, לתמיד?
"היו מחשבות כאלו, בהחלט, וחשבנו על זה שאם היינו צעירים בעשר שנים ובלי ילדים כנראה שהיינו משתקעים שם. אבל בסופו של דבר, לילדים היה קשה. המדבר עצמו הוא מאוד קשוח, אי אפשר לרוץ יחפים כי הכל מלא באבנים חדות ואין צל. זה לא נראה לנו כמו מקום אידיאלי לגדל בו ילדים, ולכן המשכנו הלאה למקום הבא, למרות ששחרות נשאר לנו בלב ובקרוב בטוח ניסע לבקר שם".



"האנרגיות היו טובות לנו"
 
איך אפשר להעביר שנה שלמה בטיול עם הוצאות וללא עבודה מסודרת?
"בנקודה הזאת הרבה טועים", מסבירה אסנת. "אנחנו היינו הורים צעירים לשני ילדים, עבדנו קשה ולא חסכנו, כי חיינו באזור עם רמת מחייה גבוהה ויקרה. במסע עצמו צמצמנו באופן משמעותי את ההוצאות שלנו ולמדנו לחיות בצורה יותר גולמית וחסכונית. ברגע שאתה משלם שכר דירה, גן, פעוטון, וקונה המון דברים שאתה לא צריך – מדהים כמה כסף מתבזבז. הבנו פתאום שלפני המסע חיינו במין מעגל קסמים בו אנחנו כל הזמן עובדים בשביל לממן את צרכנות היתר שלנו. כשאתה יוצא לצורת חיים אחרת, אתה צריך פחות כסף כי אתה לא צריך לממן את כל הדברים האלה, והאמת שבקושי הוצאנו כסף". 
 
"בהתחלה התנדבנו בכל מיני מקומות, בסוג התנדבות שמאוד מקובל בעולם ונקרא 'WWOOFING' (World Wide Opportunities on Organic Farms) – בעלי משקים או חוות נרשמים ומזמינים מתנדבים לעזור להם לבנות את הבית או את הדיר, למשל. ברגע שזה מספיק מעניין, והמחייה והמגורים מסופקים על ידי הבעלים, המתנדבים זורמים. כשפתחנו את העיניים לתחום הזה, גילינו הרבה מקומות מאוד מעניינים שבהם אפשר לעשות את זה, אפילו בארץ, וללמוד מהם הרבה. אז היו לנו אמנם הוצאות על דלק כדי לעבור ממקום למקום, אבל זה כלום לעומת אנשים שנוסעים כל יום שעה לעבודה, וגם זה היה לעיתים רחוקות כי במהלך ההתנדבות האוטו לא זז".



"פתחנו את העיניים"

"ככל שהתקדם המסע, גילינו שיש המון שפע מסביב, והוא רק מחכה שנגלה אותו ונשתמש בו", מסבירה אסנת. "לדוגמא, הגענו לנקודת עצירה בעמק בית שאן ושם היו ערימות של תמרים. אספנו את כל התמרים והכנו לעצמנו סילאן במקום לקנות. בכל מקום שאליו הגענו מצאנו חומר גלם אחר שנמצא בשפע ושאפשר לקחת לגמרי בחינם ולהכין ממנו את כל מה שאנחנו צריכים". "בשבוע האחרון של המסע אכלנו המון אננסים ואנונות", מוסיף אמוץ. "עבדתי בהקמת יורט ביישוב צבעון, וליד אתר הבנייה היו חממות של אננסים. כל הפרי הגדול והיפה נקטף למכירה, אבל את האננסים הקטנים אף אחד לא רוצה. קיבלנו רשות לאסוף אותם, ואספנו גם עשרות אנונות שנפלו מהעצים במטע – פירות נהדרים שלא כלכלי להשקיע בלאסוף אותם מהרצפה. כך יצא ששבוע שלם אכלנו פירות שעולים בסופר מעל 20 שקל לקילו, בלי לשלם אגורה. הזדמנויות כאלו יש כל הזמן".
 
ובכל זאת, צריך לעבוד
"אמוץ עבד הרבה, בנגרות למשל, או בבניית יורטים. בכל מקום בו חנינו מצאנו במה לעבוד. באחד המקומות הלכתי לנקות בתים, לראשונה בחיי, וזה היה מאוד כיף. עבדתי יחד עם בעלת הבית ויצא לי להכיר המון נשים מקסימות בדרך, כמו אישה שבדיוק ילדה והייתה צריכה עזרה, או אישה שבדיוק סיימה לשפץ את הבית. זה היה כמו לבוא לעזור לחברה ולקבל בסוף תשלום על כך, וגם לצאת בתחושה טובה. בנוסף לימדתי יוגה ומכרתי פיות אנתרופוסופיות שאני יוצרת מצמר. אפילו יצא שהפיות נמכרו בלי להתכוון – חנינו כמה שבועות ליד מעיין קטן, וסתם בשביל הכיף תלינו פיות על הענפים מסביב. מטיילים שהיו בסביבה ראו אותן, ופשוט עצרו וקנו".



"בכל מקום בו חנינו מצאנו איפה לעבוד"

ובשאר הזמן – לא משעמם?
"יצא לנו ליצור המון במהלך המסע. אמוץ מגלף בעץ ואני עושה דברים מלבד, סורגת ותופרת. אפילו הסתובבתי עם מכונת התפירה שלי באוטו ולא ויתרתי עליה במהלך המסע. הסתדרנו גם עם חומרים שמצאנו בדרך – עברנו באיזשהו מקום ומצאנו בו חומר לקליעה, אז ישבנו וקלענו. עברנו ליד ערימת עצים, אז אספנו אותם ואמוץ התחיל לגלף מהם…".
 
טלוויזיה? אינטרנט? פייסבוק?
"אינטרנט היה לנו לפעמים כשחנינו במקומות, או בסלולרי. הייתי צריכה אינטרנט בעיקר בשביל הבלוג, 'מחשבות מהדרך', שפתחתי לטובת המסע, אז כשחנינו הייתי יושבת ומעדכנת את הבלוג. בקיץ היה כיף כשהתנדבנו בחווה בגולן ויכולנו לצפות במשחקי המונדיאל במחשב, אבל חוץ מזה אנחנו לא כאלה חיות אינטרנט. מקורות בידור אחרים שהיו לנו כללו מדורות שאפשר לבהות בהן שעות, כוכבים, ושיחות עם אנשים, שזה משהו שכבר לא כל כך עושים בימינו".
 
איך מסתדרים בקרוואן סגור אחד במשך כל כך הרבה זמן?
"צריך הרבה יצירתיות והרבה סבלנות, אבל בסופו של דבר זו המתנה הכי גדולה שקיבלנו השנה. אחרי הביחד הזה, אני מרגישה שאנחנו הרבה יותר חסינים עכשיו בפני כל מה שיכול לקרות לנו, ושגם דברים קשים שנעבור לא יוכלו לפגוע בנו כל עוד יש לנו אחד את השני".
 
איך הילדים הסתדרו?
"הם נהנו מאוד. כשאתה חי בחוץ אתה לא צריך כל כך הרבה צעצועים, כי כל איצטרובל וכל ענף משמשים למשחק. אמוץ גילף להם כלי עבודה מעץ, ואני הכנתי להם דברים – תפרתי בובות, הכנתי דמויות מלבד וסרגתי להם סלים מחוטי טריקו בהם אספנו דברים ואוצרות מהטבע. אנשים אחרים שולחים את הילדים שלהם לגן ומשלמים הרבה כסף כדי שהילדים בסופו של דבר ישחקו באיצטרובלים בגן. אנחנו פשוט היינו איתם כל הזמן, וזה גם התאים כי בהרבה מקומות בהם היינו, הילדים המקומיים היו בחינוך ביתי וכל הילדים התחברו בקלות. ילד הכי נהנה לקחת כף וסיר אמיתיים של מבוגרים ולחפור שעה בחול. כשהיינו ב"צוקים", למשל, יצא לנו לעבוד הרבה בבניית בתי בוץ, ולא היינו צריכים להעסיק את הילדים כל הזמן, כי הם פשוט היו איתנו. היינו קבוצה ענקית של מתנדבים מכל העולם, עם מוזיקה ומצב רוח טוב, והילדים נהנו מאוד כל הזמן מחברת המבוגרים. הכי חברה שבטית שיכול להיות".



בחוץ, כל דבר הוא משחק
 
"כל הילדים התחברו בקלות"
 
אלא שכמו כל דבר בחיים, גם המסע הזה היה צריך להסתיים בסופו של דבר. "באחת הנקודות המשמעותיות האחרונות שלנו, עין פיט, כבר לא גרנו אפילו באוטו-בית אלא בטבע, ליד פלג מים קטן", מספרת אסנת. "אמוץ בנה לנו מדפים למטבח מבמבוקים שגדלו בסביבה, בנינו טאבון מבוץ ובישלנו אוכל במדורה. שם הרגשנו שאנחנו כבר כל כך חיים בטבע, שאפילו הקרוואן כבר לא נחוץ לנו, וזה הרגיש כמו שיא. לאחר שלושה שבועות החל להתקרר ולרדת גשם, והרגשנו שהמסע מיצה את עצמו. למדנו במהלכו הרבה דברים והחלטנו שאנחנו כבר בשלים ליישם את כל מה שלמדנו בבית קבע. היה לנו תכנון לבנות יורט כבית זמני, אבל מכל מיני סיבות זה לא הסתדר, והרגשתי שזה לא מסתדר כי משהו אחר אמור לקרות".
 
"ואז, במפתיע, הציעו לנו לקבל באופן מיידי קרוואן נייח במיצר, ישוב חדש בהתהוות בדרום רמת הגולן, כזה שהיינו אמורים לעבור אליו רק בחלוף שנה", היא מגלה. "וברגע שהחלטנו לעבור למיצר, הכל פתאום הסתדר, גם מבחינת עבודה וגם מהרבה בחינות אחרות. כאילו מין כוח חיצוני משך אותנו לגור שם כי זה הדבר הנכון בשבילנו. למרות שבלב הכי היינו רוצים לגור עכשיו בטבע. האמת שאנחנו לא כל כך יודעים מה לעשות עם כל החדרים בבית החדש, זה הרבה יותר מדי מרחב ממה שאנחנו באמת צריכים. כרגע אנחנו ישנים כולנו באותו חדר ואין לנו כמעט בגדים, שלא לדבר על רהיטים, אבל אמוץ בונה לנו את כל הרהיטים בזכות הידע שצבר בנגרות".
 

"משהו אחר היה אמור לקרות"
 
אתם מרגישים שהמסע שינה אתכם? שהשפעתם על אנשים דרך הבלוג?
"כן, אנחנו אנשים אחרים אחרי המסע. אנחנו יודעים לעשות הרבה דברים שלא ידענו קודם, אנחנו יודעים יותר להקשיב, אנחנו יותר מחוברים לעצמנו ולילדים וזו מתנה שתמיד תשאר איתנו. אנחנו גם מקבלים המון תגובות מאנשים, שאת חלקם פגשנו במהלך המסע ואז הם התחילו לקרוא את הבלוג. רבים מהם עושים גם מסע כלשהו עם עצמם – כאלה שעוברים עם בקתה ומקימים אותה כל פעם במקום אחר; אנשים שכל סוף שבוע לוקחים את האוטו ומנסים יישובים חדשים לגור בהם; אשה שלוקחת זמן לעצמה ונוסעת למדבר כדי לכתוב למשך שבוע… אנשים רואים אותנו ומבינים שזה אפשרי. כיף שיצאנו למסע בשביל לקבל השראה, ובסוף הצלחנו להוות השראה גם לאחרים". 
 
ומה עכשיו? תסעו שוב?
"עכשיו אנחנו זקוקים לאדמה ולהשתקעות לתקופה הקרובה, ואנחנו רוצים ליישם את מה שלמדנו – להכין אוכל מהחומרים הכי גולמיים שיש, לגדל ירקות לבד, ללקט דברים ולהיות פחות צרכנים של דברים מוכנים, לנצל את השפע שקיים בעולם ושפשוט זרוק ללא דורש ולהשתמש בו לצרכינו, לצמצם את השימוש בפלסטיק ולהשתמש בחומרים יותר טבעיים – בד, עץ, אבן. לגבי לנסוע שוב – קיבלנו השראה ממשפחת עפאים, המשפחה שדרכה מצאנו את האוטו-בית, שלוקחת 'שנת שמיטה' כל שבע שנים ויוצאת לגלות דברים חדשים. אנחנו חושבים לאמץ את הדרך הזאת. אולי אפילו נעשה מסע כזה באוסטרליה, אבל בשביל זה צריך כמובן תקציב קצת יותר גדול".
 
אם אקום בוקר בהיר אחד ואחליט לצאת למסע כזה – מה זה דורש?
אמוץ: "פשוט תקומי ותעשי את זה! אני חושב שכל אחד צריך לעשות את זה בדרכו שלו. מבחינתנו, לא הקדשנו לכסף מחשבה במהלך המסע, לא ערכנו רשימת הוצאות והכנסות, ולא נתנו לזה להוביל אותנו. הכסף לא צריך להיות חלק ממערך השיקולים של היציאה למסע כזה, יותר חשובה המהות".
 
עוד על המסע בבלוג המשפחתי: barlevspiritedaway.blogspot.co.il
 
 
מכירים משפחה או מישהו שחי אחרת, בבית מיוחד משלו, ומתאים למדור שלנו? ספרו להם שנשמח להכיר ושאנחנו מחכים לשמוע פרטים בלחיצה ממש כאן
 

 

עוד בנושא

אדריכלות בארץ

עיצוב ישראלי בניחוח אירופאי: הפרויקטים של שפר אדריכלים


לאחר שנים של עבודה עם חברות ומותגים אירופאיים מובילים, מיכל שפר פתחה משרד משלה – 'שפר אדריכלים'. המשרד מתמחה בשימור מבנים ובתכנון למגורים, ויוצק בארצנו יוקרה איטלקית

אדריכלות בארץ

נמלטים מהשמש: פתרונות אדריכליים להתמודדות עם הקיץ הישראלי


קירות זכוכית הפונים לעבר השקיעה נשמעים כמו חלומו הרטוב של כל אחד מאיתנו אך בפועל מדובר בסוג של חממה אם לא מתמודדים כראוי עם הקרניים הלוהטות. פרט לתריסי הפלסטיק שכולנו מכירים ישנן דרכים מתוחכמות ואסתטיות יותר להתמודד עם השמש שמכה בנו בחודשים אלה

אדריכלות בארץ

באוהאוס גרסת המאה ה-21: ראיון עם האדריכל ארד שרון


השנה נחגגות חגיגות ה-100 להקמת בית ספר הבאוהאוס, אנחנו נזכרים בעקרונותיו של בית הספר והשפעות עבודותיו ובעיקר תלמידיו היהודים על האדריכלות בארץ אבל הפעם החלטנו לשאול את מי שגדל על ברכיו של אדריכל אריה שרון – כיצד הבאוהאוס ומורשתו באים לידי ביטוי היום

אדריכלות בארץ

סרטי האדריכלות שמחכים לכם בדוקאביב


פסטיבל דוקאביב, הפסטיבל הבין לאומי לקולנוע דוקומנטרי חוזר בפעם ה-21 לתל אביב. ריכזנו עבורכם את הסרטים המעניינים ביותר עבורנו, קהל המעצבים והאדריכלים

תגובות

כתיבת תגובה