DIY: טרנד מבורך או תופעה מעיקה?

מי אתם בכלל, אנשי ה- DIY? לאחד יש כורסא שהוא עיצב מחדש, לאחר יש מתלה מעילים עשוי מספסל מפורק: טרנד ה"עשה זאת בעצמך" תופס תאוצה בישראל ומעלה כמה תהיות. טור דעה

יושבים עם הילדים והופכים גלילי נייר טואלט וקופסאות דגנים ריקות למכונית מרוץ או לבובה עם שמלת מלמלה? השכנה לא מפסיקה להתפעל מהצמיג המדהים שמצאה ברחוב והפכה לכורסא מעוצבת בריח גומי אצלה בסלון? כנראה שגם אתם נפלתם קורבן לטרנד החם כאן בסביבה. זו אמנם הייתה בתיה עוזיאל שהביאה לכאן את בשורת ה- DIY (או: "עשה זאת בעצמך") אי שם בשנות ה- 70 ועשור מאוחר יותר כבשה מרתה סטיוארט את העולם עם מלאכות היד שלה אבל כך או כך, מדובר היום בתופעה של ממש: עם יותר מ-500 מיליון תוצאות חיפוש ברשת, נראה שאין מלאכה שנעלמת מעיניהם של אוהבי העשייה: תפירה, בישול, סריגה, נגרות, קישוט אלבומים, יצירת כפכפים או גינת תבלינים. הכול הולך, והכי חשוב – בעבודת יד.

 

מיליוני גולשים בעולם, שמחפשים להגשים את עצמם או להראות לנו כמה קל הכול יכול להיות, גודשים את הרשת עם סרטוני HOW TO. האו טו להוריד מסטיק מהמכנסיים, האו טו להחליף צמיג מנוקב, האו טו להדביק טפט, האו טו ללמוד גיטרה והאו טו להחליף את מסך האייפד המתבלה. השאלה הנשאלת היא האו טו לבחור מכל זה על מה אנחנו הולכים לשרוף שעות עכשיו. ועד כמה זה באמת שווה את המאמץ? ומה בכלל מניע אותנו בדרך – חוש אסתטיקה מוגבר ואומץ להעז או חיסכון כלכלי (ולעזאזל עם האסתטיקה)?
יצירה עם הילדים
אסתטיקה או חסכון?
זה אמנם התחיל מזמן אבל עם השנים הפך לקונצנזוס של ממש. משבר כלכלי רדף משבר, וכשלא הייתה ברירה אלא לחסוך, התעורר גם הצורך לאלתר וכך הפכה כל חולצה מרופטת לריפוד חדש, ובתים שלמים רוהטו מחומרים שמקורם ברחובות. ואולי זו בכלל איקאה שהגיעה לכאן עם תרבות אחרת? בשנת 2001 הוזמן עמישראל להפשיל שרוולים, להעמיס קרטונים ארוזים על גג מכוניתו ולהתחיל במלאכת ההרכבה. ארונות, כיסאות או מיטות ממיטב התוצרת השוודית מצאו עצמם מככבים בבתים הישראליים. העיקר לעזור לענקית הריהוט לעזור לנו לשמור על כספנו, והכול בשם היצירתיות.
יצירה עם הילדים
למה החבר'ה האלה עוד יהפכו? הכל עניין של החלטה (התמונות צולמו במסגרת אירוע "מעדניית הסדנאות")
יצירה עם הילדים
הנה התשובה שלכם
או שאולי פשוט משעמם לנו? או שסתם הגיע הזמן "לחפש את עצמנו"? ואולי הגאווה במה שעשינו לבד היא הגרסה העדכנית של התרברבות במותגי יוקרה בבית? יותר ויותר סיפורים מרשימים מסתובבים כאן על אנשים באמצע החיים שמאסו במקומות העבודה, נטשו משרות קבועות וביטחון כלכלי ויצאו לחפש דרך להגשים את עצמם. כל בעל תחביב או מלאכה התחיל משתף אחרים בידע שלו, מבקש להפוך לאוטוריטה בתחומו, למצוא פרנסה מכובדת או סתם למלא את שעות הפנאי. רופאי שיניים עברו לייצר גלידות, הייטקיסטים החלו לנגר או לאפות עוגות מבצק סוכר, גרפיקאים השמישו מכונות כדי לתפור תיקים, ומזכירות רפואיות נדדו לתחום הקרמיקה ופתחו את בתיהן לחוגים לילדים. כי אם אפשר לעשות את כל זה וגם להתפרנס בלי בוס מעיק שנושף בצוואר, מה רע? והאמת – לא רע בכלל, ואפילו מבורך.
מאז כל חוג הפך ל"כיתת אומן" או "סדנה", וכל מלאכת יד הפכה ל… ניחשתם נכון, "עשה זאת בעצמך" ואפילו אירועים שלמים לחובבי הז'אנר מתחילים ומתקיימים (כמו למשל "מעדניית הסדנאות" שכל בעל דעת בנושא אמור כבר להכיר). כל משתתף מרפרף בין סדנאות וממלא את ביתו בזנים שונים של יצירות. "זה שלי" ו"את זה עשיתי בסדנה ההיא", "את זה מצאתי ברחוב" ו"את זה זרקו השכנים" – והכול מוצא עצמו תחת קורת גג אחת, כי סגנון המישמש, זה שהמעצבים קוראים לו "אקלקטי", נכנס גם הוא הביתה דרך הדלת האחורית ומעלה שוב את השורה התחתונה לפיה הכל עניין של מינון. והאמת היא שהתוצרים הרבה פעמים גם לא רעים בכלל וראויים לחלוטין, אבל רק שני דברים עוד לא ממש פתורים: עד כמה לגיטימי להפוך צמיג שמצאתם ברחוב לכורסא בסלון? ואיפה בכלל מוצאים מקום בבית לכל התוצרים העצמיים האלה? ספרו לנו גם, אולי גם אנחנו נצליח לפנות להם מקום.
ומה דעתכם על התופעה? ספרו לנו בתגובות
יצירה עם הילדים
יצירה עם הילדים
234
403
תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

המלצות נוספות
בודק...