כניסה לאיזור האישי
בניין ודיור - מגזין לעיצוב הבית ועיצוב פנים

מעצבים מעניינים  //  בטרנד

בטרנד

לי אדלקורט חוזה ומעצבת את העתיד. ראיון עם קובעת דעת קהל

מאת: יגאל גבזה צילום:


“ארכיאולוגיה של העתיד” – כך מגדירה לי אדלקורט את עבודתה. כשם שעל פי כמה שברי חרס הארכיאולוג יודע לצייר תמונה של הכלי השלם שהיה פעם, כך אדלקורט מתבססת על רסיסי מידע שהיא מלקטת בהווה, כדי לבנות תחזיות בדבר הצרכים, סגנונות החיים והבחירות שלנו בעתיד הקרוב והרחוק. הכלי החשוב ביותר בעיסוק זה, לטענתה, הוא האינטואיציה. היא משווה אותה לשריר שיש לכולנו בעצם, אך רק מעטים משתמשים בו

אדלקורט – הולנדית במוצאה, פריזאית מבחירה, בינלאומית במראיה ועתידנית במקצועה – מושלת כיום באימפריה קטנה המורכבת מארבע חברות שבסיסן ב-L’USINE – מבנה ישן ששמש בעבר בית חרושת, השוכן בבולוואר סאן ז’אק ברובע ה-14 בפריז. מכאן היא מרבה לצאת למסעות חובקי עולם שחלקם מוקדשים לחיפוש וליקוט בשוקי הערים, בכפרים נידחים וגם בטבע. מהמסעות האלה היא חוזרת עמוסה במטען שיכול להיראות מוזר משהו – פיסות בדים ואריגים, שברי מתכת ופלסטיק, צעצועים ואביזרים משונים, עטיפות וגזרי נייר וגם צדפים ועלים. כל אלה מוצאים את מקומם בפינות שונות בסטודיו ומשמשים השראה לבניית התמונות של פסיפס העתיד.

"הרעיונות למעשה כבר נמצאים להם אי שם”, טוענת אדלקורט. העניין הוא לזהות את הזרמים התת-קרקעיים, להבין את משמעותם ואחר כך לתרגמם לשפה יום-יומית המובנת לכל"

האינטואיציה מספיקה אולי לחלק הראשוני של המלאכה, אך דרושה מיומנות גדולה, הגובלת באמנות, כדי להעביר בהצלחה את המסר. וזה התפקיד של אדלקורט וצוות העובדים שלה. הקושי בתהליך נובע מכך שמדובר בהמחשה של רעיון – ביצירת דימוי ויזואלי של משהו שעדיין אינו קיים. חלק חשוב בתהליך זה הוא ניתוח החומר שנאסף.

לי אדלקורט למדה בבית הספר לאמנויות של HARNEN בהולנד ואחר כך עבדה כמתאמת אופנה בחנות כל-בו. לפני יותר מ-25 שנה עזבה לפריז. את ראשית דרכה כ”חזאית טרנדים” עשתה בתחום הטקסטיל. היא נודעה בספרי ההשראה שלה (TREND BOOKS) ובתצוגות האור-קוליות שקיימה בסלון PREMIERE VISION אשר צפו (והכתיבו) את הצבעים והמוטיבים של האריגים והבדים שיצאו לשוק שנתיים לאחר מכן.

כדי למסד את הפעילות הזאת הקימה אדלקורט לפני 15 שנה את חברת TREND UNION, שעם השנים החלה להרחיב את תחומי פעילותה מעבר לשטח הטקסטיל וכיום מייעצת למגזרים שונים בתעשייה הקשורים לתרבות הדיור, לסביבה, למשרד, לגן, לאופנה, לקוסמטיקה ואפילו לתעשיית המכוניות.

מינואר 99’ עומדת אדלקורט בראש האקדמיה לעיצוב באיינדהובן – מוסד נודע שבו לימדה כעשר שנים. תפקיד זה מאפשר לה להיות בקשר מתמיד עם הדור הצעיר של המעצבים, שכמוה עסוק בשאלה מה יהיה הדבר הבא.

ספרי ההשראה שמפיק הצוות שלה מסווגים לנושאים ומאוירים בפיסות אריגים, חוטים, גזרי עיתונים ולעתים אף באובייקטים פטישיסטיים (עצמים שמייחסים להם כח-קסם), כל אלה בנוסף לטקסט, איורים ותצלומים. לעתים הם מלווים בספרונים קטנים המתגבשים לטרנד ספציפי אחד. אלה ואלה משמשים את הלקוח כספר שמטרתו מצד אחד לעודד את תהליך היצירה ומצד שני למנוע בזבוז והפסדים על ידי ייעוד נכון של המוצרים. הגישה שבמבט ראשון נראית אסתטית גרידא מובילה לאסטרטגיה כוללת כאשר היא מופקדת בידיהם של אנשי פיתוח מוצר, מעצבים ואנשי שיווק.

מחירם הגבוה של ה-TREND BOOKS של כ- 10,000 פרנקים צרפתיים לכרך – ותפוצתם, המוגבלת ל-250 עותקים בלבד, הניעו את אדלקורט וצוותה להוציא לאור מגזין שיהיה נגיש יותר לקהל הרחב.

מה שהחל כמגזין ביתי היה לפרסום דו-שנתי שנקרא “VIEW ON COLOUR” וראה אור לראשונה ב-1991. המגזין מודפס ב-10,000 עותקים וכפי ששמו מעיד עליו עוסק בתחזיות צבעים. בשנים האחרונות הצטרפו אליו “INTERIOR VIEW”, שבאחרונה שונה שמו ל-”INVIEW” והוא עוסק בתרבות הדיור, וכן “BLOOM” המיועד לחובבי הגננות ולמשוגעים לפרחים. בשלושתם אין אף לא דף אחד של פרסומת – סיבה נוספת, אך לא העיקרית, להשקיע 300 פרנק בקנייתם.

הצילומים המופיעים בכתבה זאת, אשר נלקחו מהגיליונות האחרונים של “INVIEW” ו-BLOOM”, מדגימים היטב את הגישה הבסיסית שעומדת מאחורי שלשת המגזינים: לתת השראה (ולאו דוקא מידע) וליצור “נופים ויזואליים” שדרכם אפשר לראות את העולם שלי אלדקורט מציעה.
חלק גדול מהצילומים הם הפקה ביתית ונעשים בסטודיו לצילום שב-L’USINE, שם עובדים עם אדלקורט כ-35 אנשים – רובם צעירים ורבים מהם לא מקומיים.

כאשר משהו מופיע בצילום, יש לכך סיבה ספציפית
, הסבירה ליזה ווייט, העורכת הראשית של שלושת המגזינים. "דרכנו היא להתמקד בנושא ואז להפנות אותו לכיוון מיקרו או מקרו. בדרך יש צורך לסנן ‘רעשים חיצוניים’ כדי להגיע לדבר עצמו"

האיכות הוויזואלית של המגזינים נובעת מבחירה לא שגרתית של נושאים, משימוש יצירתי בקלוז-אפ ומעריכה מעולה שמנצלת את הפוטנציאל הטמון ב”דאבל פייג’”.

“כאשר משהו מופיע בצילום, יש לכך סיבה ספציפית”, הסבירה ליזה ווייט, העורכת הראשית של שלושת המגזינים. “דרכנו היא להתמקד בנושא ואז להפנות אותו לכיוון מיקרו או מקרו. בדרך יש צורך לסנן ‘רעשים חיצוניים’ כדי להגיע לדבר עצמו”. צילומי התקריב מאפשרים להרגיש את הדברים – לחוש את החומר ואת הצבע, והם מאשרים שוב את האמרה הידועה ש”אלוהים נמצא בפרטים”. דימויים ויזואליים עשירים אלה, שווייט מתייחסת אליהם כדימויי-מפתח, מייצגים גישה אסתטית מסוימת שנהפכה לסמל, אך אין לשכוח לרגע שהם האמצעי ולא המטרה.

“איננו מעצבים דבר”, אומרת אדלקורט, “אנו מספקים מסגרת עבודה העשויה ממלים ותחושות, שבה יכולים להשתמש אלה המעצבים ויוצרים מוצר חדש. להיות מחובר – בזה כל העניין”, היא מסכמת.

עוד בנושא

מעצבים מעניינים

המעצבת שהתחנכה בפריז – הכירו את גילה בל פרי


כבת לאבא קבלן, היה ברור לגילה בל פרי שהיא תעסוק גם כן בעולמות התכנון והעיצוב. כיום היא כל כך אוהבת את המקצוע שלה, עד שלעיתים היא שוכחת שמדובר בעבודה

מעצבים מעניינים

שבי מזרחי – המעצב שמקפיד על טאץ' אישי


עם עשרים שנות ניסיון בתחום, מעצב הפנים שבי מזרחי מצליח להעניק ללקוחותיו עיצוב מדויק שלוקח בחשבון את כל הפרטים הקטנים

מעצבים מעניינים

עופר בן אברהם - המעצב שלא מפחד להעז עם כל רעיון


מעצב הפנים עופר בן אברהם הוא מסוג המעצבים שרואים את החלל ומיד יודעים מה הוא צריך. כשניתן האות, מתחיל מסע ליצירת האמנות שלו

מעצבים מעניינים

עידוא כספי – המעצב שאוהב להתחבר לסביבה


הדבר הראשון שעידוא כספי עושה כשהוא מגיע לסטודיו הוא להסיט וילונות ולהכניס את הנוף. החיבור הזה בין החוץ לפנים, ניכר גם בעבודות שלו שמשלבות מרכיבים מעולם הקיימות

תגובות

כתיבת תגובה