כניסה לאיזור האישי
בניין ודיור - מגזין לעיצוב הבית ועיצוב פנים

מעצבים מעניינים  //  הטור של חדווה: הלבן השולט

הטור של חדווה: הלבן השולט

על הוקרה למבנים ישנים, גם בלי הלילה הלבן, ועל נוסטלגיה שנמשכת ומתעצבת לאורך השנים

מאת: חדווה אלמוז, עורכת מגזין בניין ודיור צילום:


אוהבים עיצוב? הרשמו לניוזלטר שלנו וקבלו עדכונים במייל!
 
הטור השבועי של חדווה אלמוז, עורכת מגזין "בניין ודיור", עולה לגרסה מקוונת שתספק מדי שבוע כמה תובנות חדשות על עולם העיצוב. נקודת עצירה מומלצת לכל חובב עיצוב באמצע השבוע: 
 
נולדתי בירושלים, בצד המזרחי, אבל עוד כתינוקת כבר היגרו הורי מירושלים לאזור החוף בכדי להיות קרובים לים. למרות זאת, את ביתם הם קבעו ברמת גן שהייתה אז עדיין מושבה על אם הדרך בין תל אביב לפתח תקווה. כבישים לא היו וכשסללו את רחוב ז'בוטינסקי קראו לו כולם "הכביש השחור", כי הוא היה הראשון באזור שהיה עשוי מזפת. באותם ימים בשנות החמישים נראה היה כאילו המרחק הגיאוגרפי בין רמת גן לתל אביב גדול יותר מאשר היום. נסיעה לתל אביב הייתה מבצע, על אף העובדה שלאבי תמיד הייתה מכונית אבל כל המשפחה לא נוסעת לתל אביב סתם. זה שבכל שבוע היינו מגיעים לביתה של דודתי ברחוב בן יהודה לא היה נחשב אבל כשיצאנו לטייל בתל אביב כבר מדובר היה הסיפור אחר.  
 
בחורף זה כמעט ולא קרה, להוציא פעם אחת בשנה בה היינו נוסעים במורד רחוב אלנבי ומקצהו הקרוב לים היינו נעמדים צופים בגלים המתנפצים אל החוף.  אבל עם בוא האביב הייתה אימי מוציאה מהארון את הבגדים הלבנים הקיציים, סרט טאפטה לבן כמו פלופלור של מסוק היה נקשר בשערי ועל רגלי נעלי בלרינה לבנות וגרבי כותנה דקות מקופלות פנימה בתוך גומייה. אימי, בשמלה פרחונית על רקע לבן, מצוידת, איך אפשר שלא, בכפפות לבנות כשקוד הלבוש קובע. היד השמאלית עוטה את הכפפה וגם מחזיקה את הכפפה הימנית, כך נשארת היד הימנית גלויה אם במקרה תידרש לחיצת יד מנומסת המלווה בניעת ברכיים קלה. ועל פרק היד תלוי הארנק הלבן כשבתוכו ממחטת מלמלה לבנה לנפנף בה למכרים אותם בודאי נפגוש בטיול לאורך הטיילת. על הראש, סמל המעמד, כובע פרי עיצובה העדכני של הגברת לולה בר.  
 

את המכונית היינו מחנים באחת הסמטאות של רחוב אלנבי ומשם הולכים ברגל לעבר הים כשאנחנו חולפים על פני בית חרושת "אחווה" לטחינה וחלווה וגלידת "פינגווין" שבעלת המקום עבת הבשר מעולם לא עזבה שם את הקופה. כל זה היה במשך טיול הפתיחה שהכריז על האביב, עד לימים בהם הטיילת התחילה לאבד מחינה. הטיילת – ששימשה במשך שנים זירת טיולים בה הגיעו כולם בכדי לראות ולהראות עם אפשרות לפגוש את ביאליק, ארלוזרוב ואחרים – הפכה לאזור של משחקי מזל והזנחה פושעת, למקום שנקרא ה'טיר' הגיעו רק "פושטקים". כך הוסט מסלולו של טיול האביב הראשון אל שדרות רוטשילד בתל אביב שעדיין שמרו על צביונם האירופאי, כפי שהיה בטיילת לפני ששינתה פניה. 
בריטואל קבוע התחלנו את הסיור בשדרות רוטשילד, שם היינו מצטלמים או יוצרים תמונת סילואט אצל הצלם עם הסמרטוט השחור. משם, אם ברגל או במכונית, היינו מגיעים אל מוכר הנקניקיות שעמד ברחבה ליד קולנוע מוגרבי בפינת הרחובות אלנבי-בן יהודה. כולם קנו אצלו נקניקיה בלחמנייה עם חרדל, על אף שרצו סביבו האגדות שהוא עזר לגרמנים בשואה. קינוח חובה לנקניקיה היה גזוז שני צבעים בקיוסק חשוך לצידו של הקולנוע. אימי, שתמיד העדיפה לימונדה או מיץ תפוזים סחוט, ניסתה לשכנע אותי לשתות מיץ במקום גזוז שני צבעים אבל המיץ היה מגעיל עם טעם של קליפה והמון חתיכות. לה לא עזר כלום ואני העדפתי את היופי של שני הצבעים ובאופן מיוחד את טעמי הגזוז מנטה. כשבגרתי קצת ואיש הנקניקיות נאלץ להחזיר ציוד הייתי מגיעה לקולנוע מוגרבי לחזות בסרט או הולכת לתיאטרון הקאמרי שמשכנו היה אז באולם קטן לצידו של המבנה הענק של הקולנוע. אחר כך הועבר התיאטרון לאולם נחמני ברחוב נחמני ובאולם הקטן הוקרנו סרטי איכות. 
אם כבר נוגעים בתיאטראות קשה שלא לדבר על בניין תיאטרון הבימה, כשהמבנה שלו תוכנן על ידי האדריכל אוסקר קאופמן. חזית הבניין הייתה מוקפת בעמודים מסיביים וגבוהים שהיוו סמל ודימוי לכל נערה או אישה שהיו לה רגליים חסונות (מילה עדינה לרגליים שמנות ולא כול כך מחוטבות). מי שזכתה לתואר "יש לה רגלים כמו עמודי הבימה" לא נזקקה למילים נוספות. 
לצד המבנה של תיאטרון הבימה, שבנייתו הסתיימה בשנת 1945 ותוכננה על ידי האדריכל גדס כבניין הראשון במתחם התרבות של תל אביב, הוקם לאחר כאחד עשרה שנים גם היכל התרבות שהפך למשכנה הקבוע של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. פתיחתו של היכל התרבות היה אירוע תרבותי רב משמעות. ולי באופן אישי ומיוחד, כי סבי היה בין מקימי התזמורת ואף זכה להיות סולן תחת שרביטו של המאסטרו ארטורו טוסקניני בקונצרט הפתיחה שנערך באולם יריד המזרח. בהיכל הוא זכה לנגן מספר פעמים קטן, מה שמנע ממנו לפתח למקום יחס אישי, אבל אצלי, בכל פעם שהגעתי להיכל הייתה מתעוררת התחושה כאילו באתי לבקר את סבי בהיכלו. 
 

(צילום: דוברות עיריית תל אביב-יפו)
השנים חלפו ואיתן גם מרכזי העיר. רחוב דיזנגוף תפס את מקומו של רחוב אלנבי, נפתח פסג' הוד ואליו היה צמוד בניינו החדש של תיאטרון הקאמרי. לאייבי נתן, ספן השלום, הייתה מסעדה ברחוב פרישמן ודיסקוטק נפתח במלון דן בצדו המערבי הפונה אל הים. בשנות השישים, כשה"שטח הגדול" ביפו טוהר מזנות ופשע נפתחו הגלריות ועם השנים ההתנועה נעה מציר רחוב גורדון ופרישמן ישירות לעיר העתיקה ביפו על הסמטאות הציוריות ולא לפני ששתינו 'הפוך' עם קצפת בקפה רוול שבלב רחוב דיזנגוף או התחככנו בבוהמה של תל אביב בקפה 'כסית' המיתולוגי.

אחר כךכבר  עברנו ל"קפה וורה" בשדרות רוטשילד וטיילנו לאורך רחוב אבן גבירול שבכל יום נפתחה בו מסעדה חדשה ונסגרה אחרת. כבר אז, עוד לפני שתל אביב הוכרזה כעיר לבנה נשארו המסעדות, הפאבים והברים פתוחים עד לפנות בוקר ותל אביב, על אף שנחשבה כעיר מכוערת שאין לה הרבה מה להציע לתיירים, הפכה למעוזם של בליינים ושוחרי תרבות. החיים בה לרגע לא שקטו. לא היו אז אמצעי פרסום מיידים ומרושתים כמו היום אבל עדיין כולם ידעו על הכל. בכל רגע נתון היה תמיד מה לעשות בתל אביב. מטפחת המלמלה הלבנה הוחלפה בטישיו מנייר, הכפפות הלבנות פינו מקומן לציפורניים מלאכותיות ותל אביב הפכה למרכז תיירותי ותרבותי מיפים והמבוקשים בעולם. ואם תתקלו במבנה מוזנח או סתם צבעוני במהלך שיטוטכם בה, כדאי לזכור שבתוכו טמון הזוהר הלבן של העיר הכי תוססת בארץ גם כשעדיין לא הוכרז בה לילה אחד בשנה כ"לילה לבן".


(צילום: יגאל גבזה)
 
הטור של חדווה: לכל הטורים
           
 

עוד בנושא

מעצבים מעניינים

עידוא כספי – המעצב שאוהב להתחבר לסביבה


הדבר הראשון שעידוא כספי עושה כשהוא מגיע לסטודיו הוא להסיט וילונות ולהכניס את הנוף. החיבור הזה בין החוץ לפנים, ניכר גם בעבודות שלו שמשלבות מרכיבים מעולם הקיימות

מעצבים מעניינים

ענבר קרפר-סרנוביץ – המעצבת שלוקחת השראה מהעולם


אחרי שנים שבהן התגוררה ועבדה בארצות הברית ובהודו, המעצבת ענבר קרפר יודעת להביא לכל פרויקט רמת דיוק גבוהה, ניסיון עשיר והרבה יצירתיות

מעצבים מעניינים

חני אברהמוף – המעצבת שמנצחת על כל התזמורת


היא מדריכה קורסים ייעודיים לאדריכלים והנדסאים, משקיעה באופי וביופי הבית ובעליו ולא שוכחת שום פרט, מגדול ועד קטן. תכירו את המעצבת חני אברהמוף

מעצבים מעניינים

הכר את המעצב: ז'אן לואי דניוט, מעצב העל שלא מפחד משילובים


עם השכלה אקדמית מן השורה הראשונה, חוש אסתטיקה מולד ונכונות לשלב בין סגנונות, ז'אן לואי דניוט פילס את דרכו לרשימת מעצבי העל של כל הזמנים

תגובות

כתיבת תגובה