כניסה לאיזור האישי
בניין ודיור - מגזין לעיצוב הבית ועיצוב פנים

מעצבים מעניינים  //  העיקר להיות עכשווי

העיקר להיות עכשווי

ראיון עם המעצבת פטריציה אורקיולה שנבחרה כמעצבת השנה של המגזין אל דקוריישן 2003

מאת: אלי רוזנברג צילום:


למועדון הסגור של מעצבים העובדים עם חברות יוקרתיות כמו קרטל, בי ו בי ומורוסו הצטרפה בשנים האחרונות פטריציה אורקיולה, ילידת ספרד, הפועלת במילנו. "מעצבת שיודעת איך למזג בין עיצוב איכותי להומור ויצירתיות", כך הוגדרה פטריציה אורקיולה בנימוקי הבחירה בה כמעצבת השנה של המגזין "אל דקוריישן". ואכן, פטריציה אורקיולה הייתה לכוכבת החדשה שזהרה לאחרונה בשמי מילנו. היא למדה בפקולטה לארכיטקטורה באוניברסיטה במדריד, שם פגשה באקילה קסטליוני והחלה להרצות בקורסים שהעביר במדריד ובפאריס. עם סיום לימודיה החלה לעבוד עם המעצב האגדי ויקו מג’יסטרטי, בין השנים 1996-ל1990. בחברת דה פדובה חתומה אורקיולה על כמה רהיטים יחד עם מג’יסטרטי. בתקופה זו גיבשה גם את האומץ והנחישות לעצב עיצובים עצמאיים משלה.

נקודת המפנה בקריירה המקצועית שלה הייתה כשהחלה לעבוד עם מורוסו. במסגרת זו הציגה את התפיסה החדשה לגבי מערכות ישיבה – מערכת מודולרית "המגוונת באופן מיוחד את נוף חדר האורחים", לדבריה. לעירוב הזה בין כורסאות לספות היוצרות מערכות חדשות תדיר הייתה הצלחה גדולה מאוד במורוסו. מסלולה של אורקיולה התאפיין בעבודה עם נשים מפורסמות בתעשיית הרהיטים האיטלקית. השיחה עמה התקיימה בסטודיו במילנו שהיא מנהלת עם שותפה.

"עיצוב הוא מעניין רק אם הוא מצליח להיות עכשווי. העכשוויות היא מה שמחפשים גם היוצרים וגם הקהל… אפשר להגיע למוצר מכיוון הטכנולוגיה, מהטרמינולוגיה, יכול להיות קונצפט ויכולה אף להיות צורה שמביאה לתולדה של מוצר"

האם לדעתך מעצבת מתמודדת עם המקצוע בצורה שונה ממעצב?
"לא. זו תווית. אני שונאת תוויות. ההבדל היחיד הוא שהכל בא מפסיכולוגיה שיוצאת מגוף של אשה. אבל אני לא דוגמה טובה. היה לי המזל לעבוד שש שנים עם מדלנה דה פדובה, שעזרה לי לצמוח. עבדתי גם עם מג’יסטרטי. מכל אחד ספגתי המון. מדלנה היא אשה אינטליגנטית ובעלת יכולת ניהול פרקטית, ובמובן זה גם נשית. יש לה ראייה כוללת ויכולת לקשר בין דברים. לאחר מכן עבדתי עם פטריציה מורוסו, אחת התעשייניות הבודדות בתחום הרהיטים באיטליה, שהצליחה ליצור סביבה קבוצה רב-גונית. ייתכן שהדבר אינו נובע מהיותה אשה אלא מאישיותה; היא עושה הכל כמו מתוך משחק, יש לה יחסי אנוש טובים עם כולם, היא מושכת היטב בחוטים ופועלת בהרמוניה עם הגברים שעובדים עמה. פטריציה הכניסה אותי ישר למשפחה גדולה זו".

הכורסה האחרונה שעיצבת למורוסו, Lowseat, היא פרי מחקר שלך או שנולדה בעקבות הזמנה מהחברה?
"עיצוב הוא מעניין רק אם הוא מצליח להיות עכשווי. העכשוויות היא מה שמחפשים גם היוצרים וגם הקהל. העכשוויות קשורה להרבה מרכיבים – אפשר להגיע למוצר מכיוון הטכנולוגיה, מהטרמינולוגיה, יכול להיות קונצפט ויכולה אף להיות צורה שמביאה לתולדה של מוצר. כמו המנורות של מרק סדלר ל’פוסקריני’, שקיבלו את פרס ’מחוגת הזהב’. סדלר השתמש שם בחכות דיג, שהן כלים הבאים מעולם אחר, אך בניצול מלא הומור. טכנולוגיה ישנה זו נותנת ממד עכשווי, עניין וסקרנות. אני לא מאמינה בטרמינולוגיה שקופצת לעין, אני מעדיפה אותה נסתרת יותר. Lowseat היא כורסה עשויה ספוג, שדרשה טכנולוגיה מעודכנת. למעשה היא עשויה משתי תבניות וכאן גם המורכבות שבה. כשסיימתי את הקולקציה בשביל מורוסו, שהיו בה "סלעים גדולים" – מעין יחידות מודולריות אך בו בזמן חופשיות, היינו צריכים לעשות כורסה שתלווה היטב את הפרויקט הזה. אמרתי שאני לא אעשה משהו בנאלי, כדי לסיים את הקולקציה. חשבתי לקחת משענת יד ולהופכה למושב. משענת היד נהפכת למשענת גב שמזמינה ישיבה בלתי קונוונציונלית".

ומה בנוגע לספרד – יש עיצוב ספרדי?
"אתה תופס אותי קצת לא מוכנה בנושא זה. ספרד היא מולדתי, אך אני פועלת במילנו כבר 18 שנה, וגם חברי כולם מכאן. ודאי שיש מעצבים ספרדים, וגם בחבל הבסקים ישנו בית ספר טוב לעיצוב. אך חוץ ממקרים חריגים, דוגמת ’סנטה אנד קול’, אין מקום להשוואה עם התפתחות התעשיות האיטלקיות בעיצוב. הבעיה היא התעשייה. ההיענות של המעצבים היא פונקציה של קיום תעשייה. לדוגמה, בתחום הארכיטקטורה בספרד אפשר למצוא יותר חופש; היו שני בתי ספר בברצלונה ובסלמנקה שגידלו דור של ארכיטקטים נהדרים, משום שהיתה להם אפשרות להתפתח אל מול תעשיית הבנייה".

"התעשייה העולמית של העיצוב מתרכזת באיטליה. אם התעשייה היא עולמית, אז למה המעצבים צריכים להיות איטלקים? ישנם מעצבים מכל העולם שעולים לכאן לרגל, ובמאמץ רב. כאן, אם לא תמצא יצרן אחד, תמיד תמצא יצרן אחר. תופעה זו לא קיימת בשום מקום אחר בעולם"

למה אין תופעות כמו Droog בהולנד, או Via בצרפת?
"כי אין אותה הרוח. אני חושבת שבספרד העיצוב הוא עדיין תווית. אם נשווה לקולנוע, אמנות או ספרות – העיצוב עדיין מאחור. חברים של הורי שואלים אותי ’פטריציה, מה את עושה? עיצוב? מסכנה, למה לא תעשי קצת ארכיטקטורה?’ זה רק מראה שהסטטוס של העיצוב בספרד אינו מזהיר".

יש תחושה שלא נולד דור מעצבים חדש, התעשיות עובדות יותר ויותר עם זרים.
"מילנו היא עיר פתוחה ומזמינה. כל איטליה היא כזו. האנשים סקרנים ואינטליגנטים. האנשים פתוחים ולא פוחדים מזרים".

נכון. אבל מדוע אין איטלקים צעירים שעושים קריירה בעיצוב?
"כי התעשייה העולמית של העיצוב מתרכזת באיטליה. אם התעשייה היא עולמית, אז למה המעצבים צריכים להיות איטלקים? ישנם מעצבים מכל העולם שעולים לכאן לרגל, ובמאמץ רב. כאן, אם לא תמצא יצרן אחד, תמיד תמצא יצרן אחר. תופעה זו לא קיימת בשום מקום אחר בעולם".

האם יש לך גורו?
"לא. גם בגלל הגיל שלי (45). ואני ספרדייה. לטינים אינם מעריצים של אף אחד. יש לי בבית רהיטים של ג’ספר מוריסון ושל ברטוייה. קסטיליוני ומג’יסרטי נתנו לי המון, אך בגיל מסוים האופקים מתרחבים".

כשאת מעצבת, האם יש לך שיטה? האם נקודת המוצא שלך היא הצורה או החומר?
"הצורה אף פעם לא, זה שיגעון. אני מאמינה בקפדנות, אך יכול להיות גם משהו אחר, כמו המאפרה הקטנה עם כדוריות המתכת – סחבתי אותה בכל מקום ואמרתי: ’הייתי רוצה אותה בקנה מידה גדול בבית’. האסכולה של מילנו לא מרשה לך ללכת רק בעקבות הצורה, אלא להכיל את הצורה".

עם מי את עובדת עכשיו?
"עם בי ו בי ,MDF ומורוסו".

כיצד רכשת את ביטחונך המקצועי?
"כדי להשיג את הביטחון שאני חשה עכשיו, הייתי צריכה לחכות שיעברו הרבה שנים. אך יש צעירים כמו מרק ניוסון, שכבר בגיל 20 יש להם יכולת יצירתית עצומה. הם נמנים עם זן אחר של בני אדם".

האם את אוהבת לעשות עבודות של עיצוב פנים?
"כן, כי אפשר ליצור תפאורות, להתנסות בחומרים וכשזה מצליח זה נשאר בזיכרון. זה סוג של התמודדות בין-תחומית מעניינת מאוד. לדוגמה, בסטנד של מורוסו ביריד של מילנו היתה חוויה גדולה – יצרנו קיר רוטט מפלסטיק מבריק. לא מצאנו מנוע מתאים לקיר ובסופו של דבר השתמשנו במנוע של מגבי-רכב".

הקשר שנוצר פעמים רבות בין המעצב לתעשיין באיטליה גולש מעבר ליחסי עבודה סטנדרטיים. אלדו רוסי לא רק עיצב בשביל אלסי כלי מטבח אלא גם את ביתו הפרטי. הקשר של פטריציה אורקיולה עם מורוסו הוא טוטלי. היא מעצבת לחברה מערכות ישיבה, סניפים, סטנדים בירידים וגם את ביתה הפרטי של פטריציה מורוסו. נראה כאילו המעצבת נהפכת לחלק מהמשפחה. מרטינו, שותפה של אורקיולה, גורס שהדבר נובע מהמודעות הגבוהה של היצרנים באיטליה לתדמית החברה, שמגיעה עד לביתם; צורתו היא חלק בלתי נפרד מהאימאג’.

עוד בנושא

מעצבים מעניינים

עליזה כהן – המעצבת שמתחברת לכל חלל


בתור ילדה היא רצתה להיות דיילת אוויר או ממציאה, ובסוף הגיעה לעיצוב פנים – תחום שמשלב מבחינתה את שני החלומות. פגישה עם המעצבת עליזה כהן

מעצבים מעניינים

יעל שביט – המעצבת ששמה את השלמות במרכז


יעל שביט תמיד חלמה להתפרסם בזכות תחום העיסוק שלה – והיום היא באמת נחשבת לאחת ממעצבות הפנים המובילות והמוכרות בארץ

מעצבים מעניינים

יפעת אברמסון – המעצבת שחיה את החלום


מאז שהיא זוכרת את עצמה, יפעת אברמסון רצתה להיות מעצבת פנים. היום, אחרי שלמדה והתמחתה בתחום, היא מנהלת סטודיו בוטיק לעיצוב, ומגשימה חלומות גם עבור אנשים אחרים

מעצבים מעניינים

גלית בלוריאן – המעצבת שבאה להשאיר חותם


ברגע שבו גלית בלוריאן נחשפה לתחום האדריכלות, היא הבינה שזה מה שהיא רוצה לעשות. "החלום שלי הוא לעזור לאנשים להפוך ארבעה קירות לבית"

תגובות

כתיבת תגובה