כניסה לאיזור האישי
בניין ודיור - מגזין לעיצוב הבית ועיצוב פנים

לטיפול  //  אדריכלות – היסטוריה יהודית בבית רוזן צרפתי – המוזיאון בפאריז

אדריכלות – היסטוריה יהודית בבית רוזן צרפתי – המוזיאון בפאריז

"המוזיאון לאמנות והיסטוריה של היהדות" שוכן באחד הבתים העתיקים והמפוארים של רובע המארה. זהו מוזיאון יפהפה העוקב אחר התפתחות הקהילות היהודיות מימי הביניים ועד למאה העשרים.

מאת: צילום:


"המוזיאון לאמנות והיסטוריה של היהדות", שפתח את שעריו באחד הבתים העתיקים והמפוארים של רובע המארה, הוא מוזיאון יפהפה, בעל תצוגה מרשימה, השוכן במבנה קלאסי מהמאה ה17- ברובע, שהיה מזוהה שנים רבות עם הנוכחות היהודית בפריז.המוזיאון החדש לאמנות והיסטוריה יהודית בפאריז, שוכן במבנה יפהפה, והתצוגה שלו מרשימה, חכמה ומאירת עיניים. הוא נפתח לקהל הרחב בדצמבר 1998,  והוא היפוכו הגמור של המוזיאון היהודי הישן במונמרטר, שעליו כתב יאיר גרבוז את הדברים הבאים: "אפשר להאריך את המסלול על ידי ביקור התרגזות, מבוכה ובושה במוזיאון לאמנות יהודית… לא מעט דברים קשים ראיתי בחיי, אפילו קשים יותר מאלה שאני הולך לתאר לכם. אך עד שהגעתי למוזיאון לאמנות יהודית אף פעם לא ראיתי מוזיאון סיעודי עם תצוגה גריאטרית ובריחת עובש מהסידן של הקירות". (יאיר גרבוז, "פריז תל אביב").ובכן, לא עוד. אין מה להתבייש. נהפוך הוא: "המוזיאון לאמנות והיסטוריה של היהדות", שפתח את שעריו באחד הבתים העתיקים והמפוארים של רובע המארה בפריז, הוא פיצוי נאות לכל אותן שנים של עליבות שמתאר גרבוז. הבחירה, גם מבחינת האיזור וגם מבחינת המבנה עצמו, לא היתה יכולה להיות מוצלחת יותר. אומנם בהיסטוריה האורבנית של פריז אין מוצאים עקבות לגטו יהודי, כמו למשל במקרה של ונציה, אך אזור המארה שבו התיישבו יהודים רבים שהגיעו ממזרח אירופה – בעיקר בראשית המאה ה20- – היה מזוהה שנים רבות עם הנוכחות היהודית בפריז. ולגבי הבנין – בית סנט איניאן, שבו שוכן המוזיאון, יכול לשמש מופת לאדריכלות הקלאסית הצרפתית של המאה ה17-.הדוגמא שמזכירה יותר מכל את המוזיאון החדש היא זו של מוזיאון פיקסו השוכן לא הרחק, שגם הוא שימש בשעתו כ-Hotel Particulier – בית מידות עם חצר כניסה מרוצפת וגינה אחורית – שבנתה לעצמה משפחת אצולה בין כותלי העיר. וכמו במקרה של מוזיאון פיקסו, גם כאן היה צורך בעבודות שחזור ושיפוץ רציניות לפני שאפשר היה לגשת לשלב המעשי של התאמת החללים לצורכי המוזיאון החדש.Hotel de Saint Aignan הוא למעשה שמו השני של הבית, שבמקורו הוקם עבור הרוזן ד’אבו D’avaux. הבנין המקורי, שתוכנן על ידי האדריכל Le Muet, נחנך בשנת 1650 וכבר אז בלט באיכותו. הארכיטקט יצר חזית אחידה לחצר הפנימית, ולמרות שלמבנה שלושה אגפים הוא בנה חזית רביעית נוספת, שהיא למעשה קיר מסך שמאחוריו חומה מימי פיליפ אוגוסט, והשיג על ידי כך סימטרייה מושלמת ואשליה של מרחב. ארבע החזיתות המקיפות את החצר הן זהות, ואינן רומזות על חלוקת החללים מאחוריהן. הושג כאן אפקט אנכי מודגש באמצעות הפילסטרים המפוסלים שרצים לאורך החזית, ללא שבירה. במקור נמצאו המטבחים באגף הימני בקומת הקרקע – היום הם משמשים כחללי סדנאות וצמוד אליהם היה חדר האוכל עם הפרסקאות שהשתמרו בחלקן – חלל שמאכלס כיום את בית הקפה של המוזיאון. מהלך השניםלאחר מות בעליו הראשונים, נרכש הבנין בשנת 1688 על ידי פול דה בוויליה Paul de Beauvillier, הדוכס של סנט איניאן. הדוכס החליט לבצע בו מספר שינויים, במטרה לשפרו. החזית הפונה לגן הוגדלה, נבנה גרם מדרגות מונומנטלי ו-Le Notre, אדריכל הגנים הנודע (שתכנן את גני ורסאיי)  הוזמן כדי לתכנן מחדש את הגן, בסגנון צרפתי קלאסי. השנים שבאו אחר כך היו שנות הפריחה האמיתיות של "הוטל סנט איניאן", והן שימשו כנקודת התייחסות לשחזור הבנין כ300- שנה לאחר מכן.המשך הסקירה ההיסטורית של המקום מלמדת על הידרדרותו הפיסית, החל מימי המהפכה הצרפתית. הוא הופקע אז מידי בעליו, ועבר לידי השלטונות שהפכו אותו לבית עירייה. בהמשך, בשנת 1842, לאחר העברות בעלות שונות, התיישבו בו אנשי מסחר ותעשייה זעירה. לבנין נוספו שלוש קומות. סככות וקונסטרוקציות שונות נבנו בחצר ובגן, המדרגות המונומנטליות נעלמו והחללים הגדולים חולקו לדירות צרות.בעלי מלאכה יהודיים שהגיעו מפולין, רומניה ואוקראינה, מצאו גם הם את משכנם במה שהיה פעם "הוטל סנט איניאן" המפואר. רבים מהם נעצרו בשנת 1942 ונשלחו למחנות ריכוז, 13 מהם לא חזרו. עיריית פריז רכשה את המבנה בשנת 1962, ובשנת 1978 החל השלב הראשון בתהליך הרסטורציה של הבנין, עת סולקו שלוש הקומות שנוספו לו במהלך השנים. ההחלטה לשכן במקום את המוזיאון היהודי נולדה בראשית שנות השמונים. המימון הרציני שנדרש להגשימו סופק מעיריית פריז וממשרד התרבות והתקשורת הצרפתי. בשנת 1991 החל השלב השני בעבודות השחזור והשימור של המבנה, תחת פיקוחו של ברנאר פונקרני, האדריכל הראשי של ה-Monument Historique – המבנים ההיסטוריים של צרפת. פונקרני השתמש בתוכניות האדריכלות המקוריות של הבנין מעשה ידי Ke Muet, שנמצאו בשטוקהולם באוספו של מלך שוודיה. שרטוטים אלה איפשרו ללמוד את השינויים שחלו בבנין במהלך השנים. בנייה מחדשכאמור, פונקרני בחר ב"גירסה המשופרת" של הבית מראשית המאה השמונה עשרה, כנקודת התייחסות לתהליך הרסטורציה המדוקדק. שחזור סמלי האצולה של דוכסות Saint Aignan מעטרים את הגמלון של האגף המרכזי בחצר, מעל לכניסה למוזיאון, הוא אחת ההוכחות  לכך. הוכחה נוספת היא ששת מיליוני הפרנקים, שנדרשו כדי לממן את הבנייה מחדש של גרם המדרגות המונומנטלי, המוביל את המבקר של היום מאולם הכניסה אל קומת התצוגה הראשונה.במקביל להחלטה לשחזר את האלמנטים המקוריים של המבנה, הוחלט גם לשמר את אלה ששרדו – תקרת העץ המגולפת בסלון הקטן הנקרא "חדר הדוכס" – חלל המשמש כיום לתערוכות מתחלפות, ציורי קיר בפתחי החלונות וכן הפרסקאות על תקרת חדר האוכל לשעבר, שהפך לקפה המוזיאון.הטיפול בחללי הפנים ונושא התצוגה המוזיאונית הופקד ביוני 1993, לאחר תחרות רשמית, בידי האדריכלים קתרין ביזואר ופרנסואה פן. לזכותם נזקפות, בין היתר, עבודות תכנון מחדש של אולמות תצוגה במוזיאון הלובר. הפרוגרמה שניתנה בידיהם הקציבה 1300 מ"ר (מתוך שטח כולל של 4000 מ"ר) לתצוגה הקבועה, ועוד 600 מ"ר לתצוגות מתחלפות וליצירת אודיטוריום בן 185 מושבים, ספרייה, וידיאוטק, פוטוטק, מרכז דוקומנטציה, סדנאות, חנות בית קפה ושטחים אדמיניסטרטיביים.הגישה שננקטה על ידי האדריכלים היתה לכבד עד כמה שאפשר את התוכנית המקורית של המבנה, ולהיעזר בה ביצירת חללי המוזיאון ובקביעת מסלול הביקור. מצד שני הוחלט ליצור עימות בין המסגרת ההיסטורית – אדריכלות הבנין המשוחזר – לבין החומרים והריהוט של ימינו, כך שאפשר יהיה לזהות ולקרוא בקלות את החדש מול הישן. ככלל, הטון הכללי כאן הוא מאופק וצנוע, ונקבע על ידי יחסי הגומלין בין הוויטרינות – שהן בעלות מגוון רחב של צורות המושפעות מתוכן המוצגים – לבין קירות הטיח הצבעוני בגוון שקט והקירות ספוני העץ הבהיר. מודעות אבלאוספי המאה ה20- בהם מוצאים עבודות של סוטין, שגאל, מודיליאני, ליפשיץ וקיקויאן, מוצגים בחללים מנוגדים, עם פרופורציות משתנות, חלקם רחבי ידיים וחלקים צרים במכוון. גרמי מדרגות חדשים נוצרו כדי לענות על הדרישות שהציב המסלול, וכאשר לקראת סוף הביקור יורדים לגלריות של אמנות המאה ה20- אפשר להשקיף על קיר חיצוני שעליו מודבקות מודעות אבל. זוהי עבודתו של האמן קריסטיאן בולטנסקי הנקראת "דיירי הוטל סנט איניאן 1939", והיא משמשת תזכורת רבת עוצמה לפרק בהיסטוריה של הבנין, ושל יהדות צרפת ואירופה בכלל.הסיור במוזיאון עוקב אחר ההתפתחויות ההיסטוריות של הקהילות היהודיות, מימי הביניים ועד למאה העשרים, דרך צדדים שונים של אמירה אמנותית, המורשת התרבותית והמסורות השונות של יהדות אשכנז וספרד. באופן טבעי הוא מייחד מקום להיסטוריה של היהודים בצרפת. אחד מאוספי המסמכים החשובים שמוצגים בו, עוסק בפרשת דרייפוס ונתרם על ידי יורשיו.בבסיס התצוגה של המוזיאון שני אוספים יהודיים חשובים שנשתמרו בפריז. הראשון – אוסף נדיר של תשמישי מצווה, שנתרם לצרפת ב1890- על ידי הברון נתנאל דה רוטשילד, ונשמר במוזיאון הלאומי לימי הביניים. השני בא מהמוזיאון לאמנות יהודית שהוקם ב1948- בתגובה לשואה, ואשר למרות דלות אמצעיו ידע לבנות אוסף מרשים. תרומות והשאלות ממוזיאונים בצרפת ובעולם ומאספנים פרטיים, וכן רכישות חדשות משלימות ומחזקות את שני האוספים ששימשו כבסיס.העלות הכללית של יצירת המוזיאון, המסתכמת בכ211- מיליון פרנק (כ35- מיליון דולר), היא תזכורת מעוררת קינאה לסכומים הגבוהים שמשקיעות צרפת ועיר בירתה בפרויקטים תרבותיים. תרומתם של אלה לאיכות החיים של התושבים ולמשיכת מבקרים לעיר האורות הוכחה כבר מזמן.

עוד בנושא

לטיפול

One Off - מיוחד לאתר


בפעם הראשונה מוצגת במרכז פומפידו בצרפת תערוכת יחיד של המעצב, רב אמן והאדריכל רון ארד. עבודות שלא מוצגות במגזין

לטיפול

ביאנלה בונציה - מיוחד לאתר


בביאנלה השנה אדריכלים מכל העולם הציגו דרכים להתמודדות בבעיות החברה המודרנית. עבודות שלא הוצגו במגזין

לטיפול

צמיחה אמנותית - מיוחד לאתר


במרחבים פתוחים לא הרחק מהים, צומחים… פסלים. חוויה לא שגרתית של אמנות משולבת בנוף טבעי. מיוחד לאתר האינטרנט – פסלים שלא הופיעו בכתבה

לטיפול

פרביטל מציגה: קולקציית הלופט האורבני (Urban Loft


קולקצית הלופט האורבני של פרביטל מציגה שילובים של חומרים טבעיים עם חדשנות עיצובית

תגובות

כתיבת תגובה