כניסה לאיזור האישי
בניין ודיור - מגזין לעיצוב הבית ועיצוב פנים

לטיפול  //  בית להלבשה

בית להלבשה

מיקה (35) דרימר עטפה את ביתה בטכסטיל, ממש כמו את האמנות שלה.

מאת: צילום:


בכניסה לביתם של מיקה (35) וגדעון (55) דרימר מקדמים את פני המבקר פיסת חצר דמוית שדרה וקולות שירה נעימים, המתנגנים מתוך הרמקולים הנחבאים בה. גם הבית עצמו נראה כמו מנגינה נעימה.מיקה דרימר היתה בעבר יועצת תדמית ויועצת לכישורי פנאי. היום, כאמנית שמפסלת בקרמיקה שמלות בהשראת המאה ה-16, ה-17 וה-18 ומשתמשת בחימר כטכסטיל בשיטה שפיתחה בעצמה, היא מעגלת ומרככת גם את הבית שלה. "אני בעצם מלבישה את הבית" מסבירה דרימר, "הקווים הפנימיים שלו הם ישרים. השער והדלת חולקים אותו רעיון, עם אלמנטים שונים: החלק המרכזי שלהם הוא קו מאד רך ונשי כמו פיגורה של אשה, מול קווים רוחביים ישרים. כך בעצם, בלי שממש שמתי לב, כל הבית בנוי. הוילונות נראים כמו שמלה, השטיחים עשויים בדים ולא צמר, מדפי הספרים בחדר השינה מתעגלים. גם מעקה המדרגות והסורגים שעיצבתי למרפסת חדר השינה מתעגלים ומתלפפים". כשהילדים היו בתחילת בית הספר היסודי, עברה המשפחה מנתניה לירושלים. לבית האחרון היה נוף להרי ירושלים. לפני שש וחצי שנים עזבו את ירושלים לטובת השפלה, ודרימר יצרה גן עדן ירוק פרטי שיחליף לה את הנוף. הבית, כ-003 מ"ר, בנוי על חצי דונם בהרצליה פיתוח: "המבנה החיצוני דיבר אלינו, דווקא משום שהקווים מאד נקיים. המרפסת של חדר השינה הזכירה לי מרפסת איטלקית, היה משהו מאד נעים. בגלל שהבית היה בן 03 בערך, השארנו רק את השלד החיצוני, וכל מה שהיה בתוכו השתנה – החל מהריצוף, קילוף קירות, הכל. זה למעשה בית חדש".את הבית עיצבה לבדה – הבית הוא היא. "בעלי תמיד תמך בי, עודד אותי ושיתף איתי פעולה, נתן לי יד חופשית לעצב אותו כמו שאני מרגישה. הוא היה שותף סמוי, שלא חסם אותי ובאומץ שהוא נתן לי, הצלחתי לשלב את כל הצבעים שבעולם בבית אחד ולהרגיש טוב בפנים. הגינה היא שלו; הוא מטפח אותה ואחראי על המראה שלה, על הג'קוזי, על הצמחייה ועל בריכת צמחי המים". "תמיד חשבתי שאני יכולה לחיות בבית מזכוכית, בלי קירות" מספרת דרימר. "שהחוץ יהיה בפנים והפנים בחוץ, והכל יהיה כיחידה אחת. הקירות בפינת האוכל, שהיא גם פינת המשפחה, הם מזכוכית ופונים לחצר, ובאמת החוץ נכנס פנימה ולהפך. אבל כשנכנסתי הביתה הרגשתי שמשהו כל הזמן חסר לי, אז הלכתי לבחור וילונות למטבח. בחרתי בד של שמלת ערב והלבשתי את קירות הזכוכית. לפני כן, לא הבנתי שלולא הוילונות אין לי את הגבול של הבית. למרות שהוילון הוא מאד שקוף ושמיימי, הוא יוצר לי בעצם את המסגרת של להרגיש בית. הבית עצמו הוא כמו המשפט 'אדם בתוך עצמו הוא גר'. זה הבית. אני מכילה בתוכו משפחה, ילדים, נכדים. יש בבית המון חופש. חיים בו, לא גרים בו. אפשר תמיד לעשות פה בלגן, ואני הבלגניסטית העיקרית".מה ההבדל מבחינתך בין לחיות ולגור?"כשבנאדם גר בבית, הבית משרת אותו לפי הצרכים. הכל פרקטי. לחיות, זה לחיות בחוויה בתוך הבית. לראות את הפרטים הקטנים שעושים לך טוב, להזיז קצת, להרגיש אותו. אני פועלת מתוך אינטואיציה, אף אחד לא לימד אותי. גם באמנות שלי אני אוטודידקט".דרימר מסיירת בבית מפינה לפינה, כמו בתערוכה שצריך לצפות בה לפי סדר מוכתב: "אני מאד אוהבת פינות. פינות בבית נותנות לי את החופש לנוע בו, להתבונן בכל פעם על הבית מזוית אחרת. זה לא רק להתהלך אלא גם להתיישב, בכל פעם שהזווית משתנה, אני נמצאת בדף אחר בתוך ז'ורנל. הסלון הוא הפינה שבה אנחנו יושבים, יש גם מקרן ומסך שיורד מהתקרה בזמן הצורך. הרגשתי שאני רוצה סלון בצבע תכלת. רק בדיעבד הבנתי שאני עושה לי, לעצמי חדר-ילדים, בגלל הגוונים שלו. הבת שלי בדיוק הייתה בהריון. בגלל שהחלל של הסלון מלבני ומוארך, יכולתי ליצור שתי פינות בכל אחד מקצוות החלל. קיומן של שתי פינות כאלה, כל אחת בסגנון אחר לגמרי, מאפשר לי בעצם להיות בחלק אחד של הסלון ולצפות בחלק השני. כשאני יושבת בפינת הסלון וצופה לכיוון השני, אני בעצם לא נמצאת בסלון, אני במקום אחר. כשאני יושבת בפינה ה'אוסטרית' שלי, אני בעצם נמצאת בסלון, ויכולה לצפות לכיוון שולחן האוכל מזווית נוספת. אנחנו בעצם לא נמצאים במקום שהגוף שלנו נמצא בו, אלא במקום שאנחנו רואים הלאה מאיתנו. זה נותן לי את האפשרות ליצור כמה פינות שונות, ומה שמאפיין אותן הוא שבסופו של דבר יש הרמוניה בניהן. אני לא נמשכת אל המתקתקות המוקצנת. גם אם היא קיימת, אני תמיד אשבור אותה במשהו אחר. יש בבית משהו ילדותי, נאיבי, נקי, אבל יש גם בגרות ורצינות. הוא לא לגמרי מגרש משחקים. אני יוצרת אותו ממקום פנימי – זה סוג של אמנות. הבית נעים לי; כשאחרים נכנסים, הם תמיד עם חיוך על הפנים. זה מה שאני אומרת גם על האמנות שלי: כשאני רואה חיוך, אני מרגישה שהצליח לי.בגלל שאני 'מלבישה' ומתעסקת כל הזמן עם בדים, אם יש לי צורך בפתרון כלשהוא, תמיד הבד יהיה איזה שהוא פתרון. לדוגמה, היו בסלון שתי מנורות קיר שלא אהבנו. הורדתי אותן, ותליתי סרטים כפתרון זמני לכסות על הצלקות מהמנורות. זה לא אמור להישאר שם – מי שם סרט על הקיר? אבל בגלל הסגנון של הבית, הכול מותר לי. אין חוקים פה. וכששמתי אותם זה היה לי נחמד.הרבה פעמים שואלים אותי אם אני מסכימה לעצב בתים של אחרים. זה נחמד, אבל רק אם נותנים לי את כל חופש האמנות שלי בתוך הבית. לא כמו מעצב פנים, שצריך לעבוד לפי רצונות של בעלי הבית". פינה אהובה בבית:"שואלים אותי איזה מכל השמלות את אוהבת, ואני עונה – הן כולן שלי. אני אוהבת אותן לפי הזמן שנוח לי לשבת בכל אחת מהן. אני מתניידת כל הזמן". פינה פחות אהובה:"אין לי עבודה שאני זורקת אותה כי אני לא אוהבת אותה. אני מכבדת את מה שנוצר. אם זה יצא ככה, אז זה בסדר. זאת השלמה עם מה שיצא. אין לי התעסקות עם 'לא בסדר' – אני אוהבת הכל, ומרוצה בסך הכל ממה שאני עושה. אם יש משהו פחות טוב, אז אני משנה אחרי זמן מה". חלום לגבי הבית הזה:"החלום תמיד יבוא לפי איזה שהוא צורך. את החלק שפתחנו לפינת האוכל עשיתי לפני פחות משנה; לפני כן, זה היה חלום. המובן מאליו הוא לא מובן מאליו. כל רגע, אתה צריך להבין שהמובן מאליו שיש לך אותו זה לא מובן מאליו, ועם זה אני הולכת כל הזמן. יש לנו רצונות בחיים, אבל מספיק, כל רצון שעכשיו יש לי הוא מותרות. כל רצון צריך לביית מחשבתית, גם אם יש לך את המשאבים הכספיים". איזה בית חלומות יש לך בראש?"הייתי רוצה טירה בצפון איטליה. יש משהו במלכותיות של טירות שמדבר אלי. אני אוהבת את החניות שעוברות דרך פתח הבית שיש בטירות, שחצי דונם זה רק החניה. אבל זה שטויות, לא חסר לי כלום, זה סוג של פנטזיה. אין טירה שאני נוסעת ולא עוברת לראות, אני מרגישה טוב שם. מה שמושך אותי זאת המלכותיות, לא הבדידות בתוך עשרות החדרים שתמיד נמצאים בתוך הטירה. בשביל מה צריך את כל זה?" מקורות השראה:"פעם היינו בפראג ונכנסנו לחנות מקסימה ואמרתי לבעלי, וואו, הייתי רוצה שהבית שלי יראה כמו חנות כזאת, חנות קטנה יפה ומטריפה שאפשר להסתובב בה ובכל פעם לגלות עוד פינה, עוד משהו יפה, להסתכל לכיוון אחר ולגלות עוד פרט".מה הוא המושג בית בשבילך?"חם. גם כטיפוס אני טיפוס ביתי, תמיד רצה הביתה. איך שאני פותחת את השער, אני כבר מחייכת". בית ילדות:"גדלתי בשכונה בנתניה בבית על הקרקע, 50 מ"ר, ריהוט סטנדרטי ובלי התנאים שיש היום. היינו שני ילדים, חלקנו חדר אחד וזה אף פעם לא הפריע לי. מאז שאני ילדה, אף פעם לא קינאתי במישהו שיש לו יותר. עבדנו קשה כדי שתהיה איכות חיים טובה יותר לנו ולילדים".      

עוד בנושא

לטיפול

One Off - מיוחד לאתר


בפעם הראשונה מוצגת במרכז פומפידו בצרפת תערוכת יחיד של המעצב, רב אמן והאדריכל רון ארד. עבודות שלא מוצגות במגזין

לטיפול

ביאנלה בונציה - מיוחד לאתר


בביאנלה השנה אדריכלים מכל העולם הציגו דרכים להתמודדות בבעיות החברה המודרנית. עבודות שלא הוצגו במגזין

לטיפול

צמיחה אמנותית - מיוחד לאתר


במרחבים פתוחים לא הרחק מהים, צומחים… פסלים. חוויה לא שגרתית של אמנות משולבת בנוף טבעי. מיוחד לאתר האינטרנט – פסלים שלא הופיעו בכתבה

לטיפול

פרביטל מציגה: קולקציית הלופט האורבני (Urban Loft


קולקצית הלופט האורבני של פרביטל מציגה שילובים של חומרים טבעיים עם חדשנות עיצובית

תגובות

כתיבת תגובה