כניסה לאיזור האישי
בניין ודיור - מגזין לעיצוב הבית ועיצוב פנים

לטיפול  //  בית קטן בפלורנטין

בית קטן בפלורנטין

אמא ובת, 55 מ"ר והרבה אהבה ויצירה. הבית של אורנה בלום ובתה מיקה

מאת: צילום:


 אורנה בלום, בת 45, עובדת עם ילדים באמנות, מעצבת פנים וגם עוסקת בסיינטולוגיה. גרה עם בתה מיקה, בת 16, בדירת שני חדרים (55 מ"ר) בשכונת פלורנטין בתל אביב. לחדר נוסף ששייך לדירה (20 מ"ר) יש כניסה נפרדת והוא מושכר. "מראש בחרתי בית שיאפשר לי לעשות חלוקה ולא להכביד על עצמי בתשלומי המשכנתה", היא אומרת. כשקנתה את הדירה, לא עברה לגור בה, מתוך מחשבה שמיקה צעירה מדי לסביבה הזאת. "כשמלאו למיקה 11, עשינו את המעבר, כי חשבתי שהגיע הזמן להתחיל לטפל בנכס הזה, לקדם גם את הדירה וגם את הבניין. ובאמת, אחרי שהגעתי, משרדי תיווך המליצו על הבניין הזה. מכיוון שאני מהחדשים וגידלתי פה את מיקה, זה כנראה נראה לאנשים סביר למגורים. אני אשמח אם יבואו עוד אנשים שיפריחו את המקום. אני פותחת היום חלון ויש לי עץ בתוך המרפסת. עושה לי טוב שאני לא מגדלת את מיקה ליד מרכז מסחרי. מאז שאנחנו פה, היא מתנהלת לבד, היא מחפשת דברים ברחוב כפר גלעדי, תופרת, מסתובבת בסמטאות. "המעבר לפלורנטין היה מתוך בחירה לחיות את הדאון-טאון, השוק, התעשייה והמלאכות. לחיות באזור 'איסטנבול של תל אביב'. אני אוהבת את הרעיון הזה של עשייה. שאנשים באים כבר בחמש בבוקר ועובדים. אני שמחה לראות שכולם התחילו לפני, להיות מוקפת ביצרנות. בכלל לא מפריע לי שזה תעשייה. "מרגש אותי שאני יושבת על חתיכת היסטוריה. הבית הזה בן 70. אני לא מסתדרת עם בניינים חדשים. לא מעניין לי בין הקירות שלהם. אני מבסוטה שהמשתלה שלי בתחנה המרכזית הישנה, שאפשר לעשות קניות, לעלות לשתות קפה ואז לרדת לקנות קוקיות. יש הכל בשכונה. את יכולה עכשיו לקחת את המיקסר ביד ולמצוא מתקן מיקסרים. בכל מקום אחר צריך להיכנס לאוטו ולנסוע לסדר משהו. פה הכל במרחק הליכה. וחוץ מזה, הקירבה לים, ליפו, לנווה צדק, למרכז העיר."אני גם אוהבת שהאוכלוסייה לא הומוגנית, יש לי שכנים חברים שהם עובדים זרים ובשבילי הם לא סטטיסטיקה של עיתונות.  ההסכם עם עצמי, כמפרנסת יחידה במשפחה, היה שכשמיקה תהיה בת 16, אני גומרת את המשכנתה, אנחנו פותחות את קיר הגבס והיא עוברת לחלל משלה שבו יש לה בחירה אם להיות חלק מהבית או לא. יצרתי יחידת מגורים נפרדת, שבמקור היא החדר השלישי של הבית. היא תמיד תוכל לבחור לא להיות שם ולהחליף את שכר הדירה שהיא תקבל במקום אחר."לאחרונה אנחנו עסוקות בתכנון החדר שלה. היא יכולה מצדי לשכן שם חברים ולעשות מה שהיא רוצה. ואם בא לה, היא יכולה לאכול אתי במטבח ולבלות בחדר הישן שלה שייהפך לחדר עבודה שלי ולסלון ביחד. הרעיון הוא שהיא תנהל את החיים שלה. זה יהיה ניצחון קטן. כי זה משהו שבנינו לאורך הרבה זמן. כשאתה הולך דרך ארוכה, צעד אחרי צעד, אתה מעריך את זה יותר מאשר כשיש לך את זה מהתחלה ואז אתה אף פעם לא מסופק."אני משפצת בתים לאנשים ומוכנה לעשות אתם דרך ארוכה. אבל כשאני מציעה שיפוץ בשלבים, הם אומרים 'אם אני לא אעשה את זה עכשיו, אני לא אעשה את זה בחיים', ואז הם הולכים על התחייבות כספית גדולה ועושים את כל השיפוץ בבת אחת. אני כן נהנית מהתהליך. אין לי בעיה שהוא יארך שנים. כי המטבח שאעשה עכשיו הוא לא כמו זה שאעשה עוד שנתיים. לא מפחיד אותי שיש קצת בלגן. אני לא עושה רק את זה.  אתה צריך לעשות עוד דברים בחיים ולצד זה לבנות או לשנות את הבית. אני לא אוהבת שהכל מוכן בזמן קצר ואז כלום לא זז 20 שנה. "דווקא אחרי שהעמדתי את המטבח הזמני הזה, הצבתי לעצמי אתגר להיות הטבחית הכי טובה. רציתי להראות שזאת לא התפאורה שהופכת אותך לבשלן. זה הבן-אדם שעומד שם. ברגע שנולד המטבח הקטן הזה, התחלנו לאכול אוכל מזין, אורגני. למטבח יש לי תוכנית על הנייר והיא תתבצע בקיץ הבא. הלימודים וההתפתחות של שתינו הם הדבר הראשון בסדר העדיפויות. יכולתי לעשות מטבח נפלא במחיר הלימודים שלי ושל מיקה, אבל החלטתי שלא כל הכסף ילך לעניין הזה של בית. "אנחנו חוות פה משהו שהיה פעם ונעלם. היום, בתוך הדירות הגדולות, לכל אחד יש המקום שלו, וזה יוצר ריחוק, פחות התחשבות, פחות שיתוף פעולה. ה'ספייס' הקטן מחייב אנשים לחיות יותר בשלום. " הקטע שאנחנו אמא ובת שגרות בדירת שני חדרים יצר יחסים של שותפות. יש פה חלל שחולק שווה בשווה עם מטלות שוות. חשוב לי שמגיל צעיר מיקה תלמד לתחזק מקום ותבין שזה כיף לנקות את הבית שלך. כשאני שולחת אותה לשם (אל מעבר לקיר) בגיל 16, אני יודעת שהיא מוכנה לזה."כשהגענו לפה מכרתי את המכונית. זה הפך את מיקה לעצמאית ואותי לאמא שלא עסוקה בהסעות. לימדתי אותה לנסוע באוטובוסים והיא קיבלה על זה פרס בסוף השנה: טיסה לבד לארצות הברית."כשקניתי את הדירה, ערכתי תוכנית שתתבצע בשלבים. בשלב הראשון שיפצתי את החדר להשכרה. מאז הוא נהפך למעין מלון דרכים לאנשים נחמדים, אמנים ששוהים בו לתקופות של שנה בערך ותמיד נשארים חברים כשהם נפרדים. את החלק שאנחנו גרות בו שיפצתי רק אחרי שנתיים. בעצם לא שיניתי כלום בחלל חוץ מלהרחיב את השירותים ולפתוח חלון לדלת אל המרפסת בחדר של מיקה. אני עושה שימור. לא שיפוץ. קניתי את הדירה כי אני ממש אוהבת אותה ככה. לא לקחתי אותה כדי שהיא תיראה כאילו היא במקום אחר. זה ממש בסדר לי ככה עם המטבח הקצת חשוך הזה, עם הקווים המקוריים.  כשמיקה תעבור, אני אעשה שיפוץ נוסף שיהיה מעודכן למעבר שלה, לגיל שלה ולצרכים שלה.חלום – "לחבר את שתי הדירות כמו שתיכננתי בהתחלה. לקנות את הגג ואז נוכל לצרף אלינו עוד פיסת שמים. "מבחינת המיקום של הדירה, הייתי מעדיפה להיות קרובה עוד יותר לשוק. ממש על השקים של הפפריקה מבחינתי. הבחירה ברחוב הזה נעשתה כי זאת סביבת מגורים שקטה יחסית, כך שמיקה יכולה לצאת ולהיכנס מהבית לבד, בלי ליווי צמוד.מגבלות – אני לא רואה בן זוג שלי נכנס לכאן כרגע בגלל גודל הדירה, אבל זה גם התאים לי כי לא רציתי שזה משהו שיקרה לתוך החיים של מיקה. "אין לי שום בעיה עם זה שאני מחוסרת סלון. אני מרגישה כמו באחת הערים הגדולות, שכשאנשים באים אלי, אנחנו יורדים לבתי קפה".פריטים יקרים ללב – "מיקה ישנה על המיטה שהיתה שלי. יש פה הרבה רהיטי ילדות שלי. שידת מגירות ושולחן אצל מיקה, יש כוננית שהיו לה כבר ארבעה ייעודים בחיים. היא היתה כוננית בסלון של סבתא שלי, אחר כך כוננית צעצועים של מיקה, אחר כך ספרייה ועכשיו ארון מטבח. היא תהיה פה תמיד. כי יש לה ערך. וסיפור. כמעט כמו לכל חפץ פה. אפילו הציפוי של לוח השעם הוא מחצאית שקניתי לאמא שלי ביום האם. רהיט יחיד קניתי בגיל 40. החלטתי שאני מכבדת את השינה שלי וקונה לי מיטה מלכותית בשוק הפשפשים".הפינה האהובה בבית – "חדר האמבטיה. מאוד 'אולד פשן' וקוקטי. המטבח הוא המרכז של הבית. זה סלון וחדר עבודה. אבל מכיוון שהחדרים גדולים, כל אחת חיה בחדר שלה. אין למה לברוח לסלון. גם אין טלוויזיה שבדרך כלל מתפקדת כמוקד משיכה".פשרות – "המרפסת. לכן אני רוצה את הגג. כששיפצתי, לא הכנסתי אותה לתוך הבית אפילו שהיא ברוחב 80 ס"מ, כי מרפסת פתוחה היא דבר חשוב מבחינתי. אבל היא צרה מאוד. בעתיד אני רואה סוכת גפנים מעליה".מהו המושג בית בשבילך? "מקום רגוע מאוד. אישי מאוד. בית צריך לשקף בדיוק את מי שחי בו. אי אפשר לשכפל את זה. בפעם הראשונה שאמא שלי באה לפה, היא אמרה: 'לך זה מתאים'. בכלל לא חשבתי על תגובה כזאת. חשבתי שהיא תזדעזע, תחטוף שוק תרבותי. בסוף היא דווקא נורא שמחה לבוא לפה. היא חוזרת הביתה עם מתנות ותבלינים כאילו היא היתה בחו"ל".בית אמא – "גדלתי בגבעתיים בבית צנוע וירוק. מה שלא אהבתי בגבעתיים זה שהיה נורא משעמם. פרווה. לא עיר ולא כפר. תמיד חיפשתי את הסיפור האישי. של מבנים, של אנשים". מה הבית משדר – "ביתיות. פער בין החוץ לפנים. זה מפתיע כשרואים את הבניין מבחוץ, את חדר המדרגות, את השכונה. ואז נכנסים פנימה וכל כך נעים ונקי בתוכו".מקורות השראה – "עיתונים או ספרים על פרובאנס, טוסקנה, יוון. מקומות ישנים. ספרות מקצועית שמדברת על פשטות, חומרים מקומיים ואקלקטיקה. זה אומר לגאול שלושה ברזים תוצרת איטליה ששוכבים בחצר מאחורי חנות מאובקת ואף אחד לא קונה אותם כי כל הקניות מתרכזות באזורי תעשייה. כל חומרי השיפוץ נקנו בשכונה ב'חנויות דור שלישי', הוותיקות ביותר". איך חיים בחלל קטן כל כך – "אין הרבה ארונות. מעט חלל לבגדים. יש כלל שאם קונים משהו חדש, מוציאים משהו ישן, אז לא צריך הרבה מקום".

עוד בנושא

לטיפול

One Off - מיוחד לאתר


בפעם הראשונה מוצגת במרכז פומפידו בצרפת תערוכת יחיד של המעצב, רב אמן והאדריכל רון ארד. עבודות שלא מוצגות במגזין

לטיפול

ביאנלה בונציה - מיוחד לאתר


בביאנלה השנה אדריכלים מכל העולם הציגו דרכים להתמודדות בבעיות החברה המודרנית. עבודות שלא הוצגו במגזין

לטיפול

צמיחה אמנותית - מיוחד לאתר


במרחבים פתוחים לא הרחק מהים, צומחים… פסלים. חוויה לא שגרתית של אמנות משולבת בנוף טבעי. מיוחד לאתר האינטרנט – פסלים שלא הופיעו בכתבה

לטיפול

פרביטל מציגה: קולקציית הלופט האורבני (Urban Loft


קולקצית הלופט האורבני של פרביטל מציגה שילובים של חומרים טבעיים עם חדשנות עיצובית

תגובות

כתיבת תגובה