כניסה לאיזור האישי
בניין ודיור - מגזין לעיצוב הבית ועיצוב פנים

לטיפול  //  חדר שינה בסגנון שאנטי

חדר שינה בסגנון שאנטי

אי שם באמצע החיים שי בן אפרים נסע להודו כדי להתנתק ולהירגע הוא חגג בכל רגע, אבל כשהיה צריך להרגיע את הנפש – החדר שלו אצל נאוה בפונה עשה את העבודה בשבילו.

מאת: צילום:


אורזים תרמיל ויוצאים לחופשה במשרה מלאה. מתנתקים מהמציאות ויוצאים לדרך. היעד: פונה, הודו. הזמן: אי שם באמצע החיים. הציפיות: זרם מיסטי לא ידוע, משולב בג’יפה מוכרת מהפעם הקודמת וזיכרון של הפתעות. אני הרי כבר יודע, הודו וציפיות לא הולכים יחד, כלום לא יכול להיות צפוי מראש. מוחק את סעיף "הפתעות". מנתק נייד. מנתק מחשבות ומטלות לא גמורות. יוצא לדרך ערוך ומוכן לשום דבר ולכל. A כמו לכולם: מפגש עם שוק-הודו. אבל ההפתעה מגיעה מכיוון אחר. הפוך על הפוך על הפוך. נעלי אולסטאר כחולות, מצלמה דיגיטלית, כרטיס טיסה "חזור" וכרטיס אשראי. דברים שמעולם לא היו אתי בהודו. ואפילו ביררתי על מקום לינה מראש. הזמנתי חדר אצל שאנטי-נאוה בפונה. אמרו "ישראלית", אמרו "חדרים נחמדים", אמרו "סימפטי. נקי". ואני לא ידעתי עד כמה. פתאום, אני בתוך כחולים-טורקיזים-ירוקים-כתומים מול נוף ונהר, בין וילונות שיפון מרפרפים בבריזה קלילה המפרידים ביני לבין המציאות. במשך ימי הנחיתה בפונה, ובשיטוטים לאורך הרחובות והאירועים, החושים מתחילים להתרגל לצבעים, לניחוחות, לצלילים, לקולות. במפגש עם אותה שאנטי-נאוה מתחיל להתברר לי גם פשר המגורים המופלאים שקיבלו את פני ופשר היד והעין והלב שחיברו את כל אלה לגסט-האוס באי-שם-פונה. "כמוך, הגעתי לשבועיים של סטלבט. שלא כמוך, מאז אני כאן. זה פשוט קרה מעצמו. השבועיים התארכו לשנים-עשר שבועות, החזרה לארץ לוותה בידיעה שיהיה המשך, ההמשך קרה בדמות שמונה שנים. "החדרים נולדו ללא מחשבה או ידיעה מוקדמת. חברים ביקשו שאמצא להם דירה וכשהגיעו לפונה התחרטו. ’הדירה’ היתה בית מדהים שאי אפשר להיפרד ממנו, אז לא נפרדתי. החלטתי שאשמור אותו לאנשים אחרים. אשכיר חדרים, כמו שדי מקובל כאן בפונה. אבל פתאום, בלי להרגיש, החדרים קיבלו נפח ונופך, גוון ואופי. תוך כדי איסוף כל מה שצריך שיהיה בחדר הבנתי שאלו לא סתם חדרים להשכרה. זוג ברזילאי שמע על המקום, ראה ושכר חדר לשלושה חודשים, אבל לבאים אחריהם כבר הבהרתי: אלה לא חדרים להשכרה, זה מלון. קניתי סדינים ומגבות ועוד פריטים שקיבעו את הקביעה הזאת שלי ונכנסתי לעסקי המלונאות והאירוח. לימים, עלה מספר האורחים על מספר החדרים וכדי לא לאכזב את הפונים חיפשתי עוד חללים מיוחדים שיצטרפו אל הקודמים. עוד בית, עוד דירה ועוד ’לקוחות מרוצים’ ששלחו חברים. הכל קרה סתם כך, ללא יעד עסקי או תוכנית כלכלית וודאי שלא מתוך שום שאיפה או כוונה להיות בתחום". ההסבר היחיד של שאנטי-נאוה למה שקרה הוא ש"זו הודו הזאת. הודו פשוט עושה לך את זה. התהליך של מה שבמערב קוראים לו ’הקמה’, ’עיצוב חלל’ או ’בניית מקום’ היה בשבילי מעין תרפיה. אקסטזה של עשייה. בהודו, אי אפשר לעמוד בפני הפיתויים היצירתיים שמתרוצצים בכל פינה. בפני בעלי המקצועות המופלאים שמציתים לך את הדמיון על כל מה שאפשר לעשות עם אומנותם. שולחנון עץ מעוטר בציורים פרמיטיביים שהוא קרש חיתוך שולחני (עבודות המטבח נעשות בהודו בישיבה על הרצפה) נהפך לשידה אישית לצד המיטה. מדף נעליים מימי הבריטים (הרבה אוצרות נשארו מתקופת השלטון הזה) היה לארונית מטבח, וסארי משומש (בד הודי באורך 5.5 מטרים שעודנו לבושן של 80% מנשות הודו) הוסב לווילון. והיצירתיות שנובעת ממך בהודו הזאת היא אין-סופית. אין בכלל אופציה לסרב לה". בסיור מלא בכל החדרים התברר, כי שום חדר אינו דומה למשנהו. לכל חדר צבע משלו, לכל חדר חיוך עצמאי וכיף שונה. במשך החודש שלי בפונה נאלצתי לעשות צ’ק-אאוט לטובת שבוע מדיטציות מחוץ לעיר. וכשחזרתי נאלצתי להתגורר ימים אחדים במקום אחר עד שהתפנה בשבילי חדר אחר מחדרי השאנטי של נאוה. לא הייתי זקוק לגלות ההיא כדי להעריך את הזיקה שלי לאסתטיקה, אבל אין ספק שהגלות אכן תרמה לה. לרגע לא הפסקתי להתפעל משילובי הצבעים וההמצאות שבכל חדר וחדר, ומכל פינה ופינה שבתוך ובין החדרים. לכל מטבחון, חדר שירותים או לובי, חן וקסם משלו. צמד המלים הנדוש "קו נקי" קיבל פתאום משמעות חדשה. ניקיון של מראה אבל גם של תחושה ואווירה. והכל משתנה במשך היום עם שינויי האור. ובלילה שוב הכל שונה. כל כך הודו וכל כך לא. הודו המוכרת והרועשת בצבעיה וצורותיה משתלבת ברמז, בקו, באמירה קלילה של "אני כאן" אבל ללא כל בוטות, ללא כל הגזמה בשימוש בקיטשיות. החדרים כולם בצבעוניות חזקה ובלתי מקובלת, אבל משהו בהם, למרות כוחם של הצבעים, רך ואתה מוצא את עצמך משתלב ונהיה נינוח ורך. ולמרות השוני הגדול מהתפאורה של ביתך הפרטי, משום מה אתה מרגיש בבית. "תחושת הביתיות היא ערך נורא חשוב לי", מסבירה נאוה. "בכל מקום שאליו אני מגיעה אני חייבת להרגיש בבית. שים אותי על חוף הים לשעתיים וכבר אארגן לעצמי תלולית חול שתסמן את קירות ביתי, אפרוש לונגי צבעוני ואסדר את הסנדוויצ’ים והמים בפינת המטבח. ככה זה כנראה עם בני מזל סרטן הביתיים וככה כנראה, בלי להתכוון, כל חדר וחדר נהיה בית. המשפט ’לא יודע למה אבל אני מרגיש כאן בבית’ הוא משפט שחוזר על עצמו עם רוב אורחי. ואיך שהוא, כל ’בית’, כל חדר, נהיה לי עולם שונה. לפעמים, בשלב הקמת החדר, אני מייעדת אותו לאורח שאמור לבוא והוא שנותן את ההשראה לעיצוב החדר. ולא בהכרח אכיר אותו מהעבר. "האמת היא שבהודו המופלאה זו ממש לא בעיה. חלק גדול מהעבודה קורה עם עולם הטקסטיל. ממש אי אפשר לתאר את מרחבי עולם הבדים, שהוא חסר גבולות ומעצורים. אני התאהבתי בסארים. יש לי אוסף סארים ענק. עם כל ארגון ועיצוב חדר חדש אני מקריבה חלק מהם ומשלבת אותם בחדרים" הסארים הם סיפור בפני עצמו. שוקי הסארים הם הממלכה שלי. שם אני הולכת לאיבוד. זה המקום שבו יוצאת החוצה כל החמדנות שלי. אני לא יכולה להפסיק את מישוש וליטוף הבדים ופשוט לא מצליחה לעצור את עצמי מלרכוש עוד ועוד. איני מפסיקה לקמץ על כל סארי שהצטרף אל האוסף הפרטי וקשה לי לשחרר אותו לטובת אחד החדרים. אין בעולם לונה פארק מופלא יותר משוקי הודו לכל מי שחומר וצבע עושים לו את זה. יש חנויות של סארים ’פושטים’ של נשים שיכולות להרשות לעצמן רק בדים סינתטיים וכותנה פשוטה. יש חנויות סארים של המיליונרים במחירים שגם למערביים אמידים אינם בהישג יד, ויש כל הדרגות והמחירים של חנויות ושוקי סארים בין שני אלה. וישנו גם גן העדן הפרטי שלי: סארים מיד שנייה. אלה נמכרים בשוק הפשפשים של יום ראשון ואצל סוחרים סודיים שאני מאתרת בקנאות ולא חולקת את סוד הימצאותם עם אף אחד. סארים יד שנייה הם אוצר שאין לו תחליף. אפשר למצוא ביניהם סארים עשויים משי נדיר שנרקם חודשים רבים בידי אמני הרקמה וקרוב לוודאי שנלבש על ידי הודית מפונקת שמאסה באותם 5.5 מטרים בד כי השידוך ההודי שלה כבר ראה אותה לבושה בו. אבל שלא תתבלבל, גם סארי כותנה פשוטה הוא לפעמים אוצר נדיר. צריך רק לדעת לאתר ולזהות את האוצרות המופלאים מתוך המבחר האין-סופי שיש גם בחנויות הפושטיות ביותר. בחדרים אני משתמשת בהם בעיקר כווילונות. לפעמים וילון הוא לא רק הכפתור שלפיו נתפרה החליפה אלא גם הדבר הכי מרתק בחדר. יש סארים רקומים או מצוירים שהם תכשיט בפני עצמו וכבר מיסגרתי קטעי סארים כתמונות מופלאות. תמונות לתלייה על הקיר, מסתבר, הן אייטם די נדיר. אם אתה לא רוצה תמונה או פוסטר של אליל קולנוע ידוע או אליל דת נערץ, אז אתה בצרות. כך שהשימוש בסארים ובאלתורים אחרים נפוץ למדי". באופן מתמיה, כשהסתובבתי במלונות 5 כוכבים (כעובר אורח ולא כאורח) או במסעדות פאר וחללים מכובדים אחרים האמורים להקרין טוב טעם ועושר של עיצובים הודיים בהשראת המסורת או העכשוויות, לא ראיתי מקום אחד שהייתי יכול לספר עליו כמשהו יצירתי או ייחודי. משום מה, תרבות הדיור, תרבות ההסעדה או משרדי עשירים שבהם ביקרתי עשויים לרוב בחוסר יצירתיות, בשעמום שטוח של הרכבי צבעים ובקווים שמעלים סימני שאלה. איפה הם כל אותם חומרים ואמנים ואומנים שעליהם מדברת נאוה? ואולי התשובה היא בשאיפה ההודית לחקות את המערב. אולי צריך מערביים שלא נולדו וצמחו מתוך השפע היצירתי הזה כדי לדעת להפיק ממנו יצירות מיוחדות כמו אלה ש"נולדו מעצמן" על פי דיווחי שאנטי-נאוה. "השימוש בצבעוניות העזה והמעיזה אינו עניין של השפעה או מחשבה. זה משהו שפשוט קורה מעצמו. כשהגעתי להודו ראיתי פתאום שכל מה שאני נוגעת בו או נמשכת אליו הוא כתום. הבגדים, פריטי הבית, הכל נערם אצלי בערימה של כתום. כתומים בקשת גוונים מצהוב עד אדום. כל החדרים הכתימו בזוהר הכתומים וגם כשעזרתי לחברים אחרים לארגן את הבית הוא נהיה כתום. החברה בפונה צחקו עלי ותמיד ידעו לזהות את העובדה שהייתי מעורבת בעיצוב חלל או בגד לפי הכתום-כתום ההוא. בשנים האחרונות, הכתום פינה קצת מקום למשפחת הכחולים והירוקים. בעיקר העזים. טורקיז עד ירוק עם נגיעות של כתומים וורודים עזים. בביקור בארץ ראיתי שזו בכלל אופנת הלבוש הנוכחית, אז אולי החדרים הם בכלל ’אין’ בלי שידעתי. למרות שאני ממש לא רואה אם-טי-וי ולא מעודכנת בטרנדים החולפים ובאים. הדברים נובעים מתוך עצמם ובעיקר מתוך ההודיות החוגגת בכל מקום. לצעוד בשוק הסתמי ביותר בכל אי-שם-הודו זו חגיגה בפני עצמה, ומי שמצליח לחצות את החגיגה הזאת בלי להידבק, במובן החיובי, ולהיות מושפע, חייב להיות עשוי מפלסטיק ולא מבשר ודם". לפונה הגעתי להסיר עוד שכבה ממעטה הפלסטיות המערבית שעטפה אותי בהתמדה בשנים האחרונות. חגגתי בכל רגע. וכשהיה צריך להרגיע את הנפש מעומס החוויות והמראות, להירגע בתוך עצמי, להיות בשום מקום ועדיין להיות, החדר שלי אצל נאוה עשה את העבודה בשבילי. כי גם וילון טורקיז מתנפנף עוזר לפתוח עוד קצת את הלב. חזרה לעמוד חדרי שינה.                

object(WP_Post)#18265 (24) { ["ID"]=> int(299973) ["post_author"]=> string(1) "2" ["post_date"]=> string(19) "2019-06-19 07:10:33" ["post_date_gmt"]=> string(19) "2019-06-19 07:10:33" ["post_content"]=> string(0) "" ["post_title"]=> string(12) "095067a1_big" ["post_excerpt"]=> string(0) "" ["post_status"]=> string(7) "inherit" ["comment_status"]=> string(4) "open" ["ping_status"]=> string(6) "closed" ["post_password"]=> string(0) "" ["post_name"]=> string(12) "095067a1_big" ["to_ping"]=> string(0) "" ["pinged"]=> string(0) "" ["post_modified"]=> string(19) "2019-06-19 07:10:33" ["post_modified_gmt"]=> string(19) "2019-06-19 07:10:33" ["post_content_filtered"]=> string(0) "" ["post_parent"]=> int(299972) ["guid"]=> string(64) "http://www.bvd.co.il/wp-content/uploads/2019/06/095067a1_big.jpg" ["menu_order"]=> int(0) ["post_type"]=> string(10) "attachment" ["post_mime_type"]=> string(10) "image/jpeg" ["comment_count"]=> string(1) "0" ["filter"]=> string(3) "raw" }

עוד בנושא

לטיפול

One Off - מיוחד לאתר


בפעם הראשונה מוצגת במרכז פומפידו בצרפת תערוכת יחיד של המעצב, רב אמן והאדריכל רון ארד. עבודות שלא מוצגות במגזין

לטיפול

ביאנלה בונציה - מיוחד לאתר


בביאנלה השנה אדריכלים מכל העולם הציגו דרכים להתמודדות בבעיות החברה המודרנית. עבודות שלא הוצגו במגזין

לטיפול

צמיחה אמנותית - מיוחד לאתר


במרחבים פתוחים לא הרחק מהים, צומחים… פסלים. חוויה לא שגרתית של אמנות משולבת בנוף טבעי. מיוחד לאתר האינטרנט – פסלים שלא הופיעו בכתבה

לטיפול

פרביטל מציגה: קולקציית הלופט האורבני (Urban Loft


קולקצית הלופט האורבני של פרביטל מציגה שילובים של חומרים טבעיים עם חדשנות עיצובית

תגובות

כתיבת תגובה