כניסה לאיזור האישי
בניין ודיור - מגזין לעיצוב הבית ועיצוב פנים

לטיפול  //  מצב העיצוב – מעצבים צעירים בישראל

מצב העיצוב – מעצבים צעירים בישראל

המעצבים הצעירים בישראל עסוקים, בעיקר במהלך לימודיהם, בחיפוש גבולות העיצוב, אחר חומרים חדשים ואחר קווי השקה עם תחומים כמו אמנות, ואפילו פילוסופיה. הכניסה לתעשייה כרוכה בלימוד של תחומים נוספים ובהסתגלות למציאות.

מאת: צילום:


מעצבים צעירים בישראל עסוקים, בעיקר במהלך לימודיהם, בחיפוש גבולות העיצוב, בחיפוש אחר חומרים חדשים ואחר קווי השקה של העיצוב עם תחומים אחרים כמו אמנות, ואפילו פילוסופיה. הכניסה לתעשייה, לייצור ולשיווק, כרוכה בלימוד של תחומים נוספים ובהסתגלות למציאות.למרות שאיננו תמיד מודעים לכך, כל אובייקט שאנו משתמשים בו  – החל מספל הקפה ממנו אנחנו שותים בבוקר, דרך המכונית בה אנו נוסעים לעבודה וכלה בידית של דלת הכניסה למשרד – הוא תוצר של מחשבה ועיצוב תעשייתי.  מפגישה עם כמה מעצבים צעירים, ומהתבוננות בתוצרת המקומית  מהשנים האחרונות, שב ועולה מוטיב החיפוש כאלמנט מרכזי בעיצוב העכשווי – חיפוש אחר גבולות העיצוב, חיפוש אחר חומרים חדשים וחיפוש אחר קווי השקה של העיצוב עם תחומים אחרים כמו אמנות, ואפילו פילוסופיה.  אם ננסה להגדיר מגמות בעיצוב של הדור הצעיר בשנים האחרונות בארץ, נוכל לזהות כמה הלכי-רוח בולטים, שדוגמאות שלהם פרושות על-פני עמודים אלו: עיצוב קונספטואלי )עבודותיהם של ויטוריו ארביב ורונן קדושין, בוגרי בצלאל משנים שונות, המוצגות בכתבה(, עיצוב שמחפש חידושים בחומרים )עבודותיהן של חברות סטודיו "ארמדילו" או עבודתו של דורון זאבי מ"ממד"(, שילוב שפות, עיצוב "רדי-מייד" )תוצאות מרתון הכיסאות שעיצבו סטודנטים מהמכון הטכנולוגי, או עבודותיו של יוסי קרני בוגר "אסכולה"(, או עיצוב שמשלב נימה אישית, כגון הומור, בתוך אובייקטים )למשל עבודותיו של רעם דון(.  אחד המאפיינים הברורים והבולטים של כל אחד מהלכי-הרוח המקומיים הללו, שאינם סותרים זה את זה, הוא ניחוח כלשהו של חופש ותעוזה."החוצפנות שמאפיינת את הישראליות בכלל", אומרת האוצרת שרי פארן, מייסדת גלריית "פריסקופ" התל-אביבית לעיצוב, "חיובית מאוד בהקשר של עיצוב". את הגלריה שלה, היחידה מסוגה בארץ, הקימה פארן לפני חמש שנים: "ראיתי שיש המון אנשים שלומדים ועוסקים בעיצוב, ואין להם שום במה להציג", היא מסבירה. פארן זיהתה את הפוטנציאל ו"את בזבוז המשאבים והכשרון" והקימה את הגלריה."מאז שהוקמה הגלריה הציגו בה עשרות מעצבים, חלקם ותיקים ומוכרים, וחלקם צעירים שהתערוכה מאפשרת להם חשיפה ראשונה. מעצבים כמו טל גור, רביב ליפשיץ, צור רשף ואחרים זכו מאז להכרה ולהצלחה, לעיתים אפילו בין-לאומית. מעצבים מעצבים  בתי הספר לעיצוב הם "בית הגידול" העיקרי של מעצבים  צעירים. בארץ ישנם שישה מוסדות להשכלה גבוהה בהם ניתן ללמוד עיצוב תעשייתי או עיצוב מוצר כתחום נפרד. ב ’בצלאל’ בירושלים, במכון הטכנולוגי בחולון ובמרכז ’ויטל’ בתל-אביב – ניתן לקבל תואר לאחר מסלול לימודים של ארבע שנים. מכללת הדסה בירושלים ובתי-הספר ’אסכולה’  ו’ממד’ בתל-אביב מעניקים תעודת גמר או תעודת הנדסאי, לאחר שנתיים וחצי עד ארבע שנות לימוד, ופועלים לקבל הכרה אקדמית. מדי שנה לומדים בכל המוסדות הללו יחד קרוב למאתיים סטודנטים בכל מחזור, ובסך הכל יותר מ-500 סטודנטים.בנוסף, ישנם בתי-ספר אחרים דוגמת ויצ"ו קנדה בחיפה, מכללת שנקר ברמת-גן ובסניפי המכללה למנהל, בהם מתקיימים קורסים בעיצוב תעשייתי במסגרת המחלקות לעיצוב פנים או לתקשורת חזותית. נפגשתי עם שלושה ראשי מחלקות לעיצוב תעשייתי  של המוסדות הוותיקים בתחום )והיחידים המעניקים תואר אקדמי(. שלושתם אנשים צעירים, בעצמם סטודנטים רק לפני מעט יותר מעשור, המכהנים בתפקיד לא יותר משנתיים: עזרי טרזי עומד בראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, אילון ארמון עומד בראש המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון, קני סגל עומד בראש המחלקה לעיצוב מוצר ב’ויטל’ ובמקביל מנהל גם את מכללת הדסה בירושלים. כל אחד מהם הוא מעצב בזכות עצמו ומביא לתפקיד את חוויות העשייה והלמידה שלו, את ניסיונו האישי ואת תפיסתו לגבי הוראה ולגבי עיצובו של מוסד שנועד להכשיר מעצבים. לכל אחד מהם יש "חזון", וכולם מאוחדים בדעה שבית-ספר לעיצוב צריך, קודם-כל, לעזור למעצב צעיר לגבש ו"לעצב" את עצמו: עזרי טרזי, בעצמו בוגר בצלאל, שואף שלבוגר המחלקה תהיה תפיסה גבוהה בכל הנוגע לעיצוב, "שיהיה ביקורתי וידע לשאול שאלות על עיצוב ועל האנושות בהקשר לעיצוב".   שפה צורניתאילון ארמון,  גם הוא בוגר המחלקה שהוא מנהל, מקווה שכל סטודנט יסיים את הלימודים במכון עם הבנה מלאה ועמוקה למה הוא מעצב. קני סגל מדבר על תהליך: "אני משחרר סטודנט לעולם עם תהליך יצירתי ומחשבתי", הוא אומר. "אני מרוצה כשאני רואה סטודנט שיודע מיהו ומה הוא רוצה".השפה הפנימית, שבמהלך השנים מתורגמת לשפה צורנית, היא אחד הדברים שמוסדות הלימודים שואפים להעניק לסטודנט או לאתר אצלו במהלך הלימודים. טרזי קורא לתהליך הזה "חמשת האינטליגנציות" המיוצגות על-ידי צבעים: הלבן הוא האינטליגנציה הקוגניטיבית, האדום – היישומית, הכחול- החברתית, הצהוב – הרגשית והירוק – היצירתית. טרזי מאמין, שמעצב שרוכש או מפתח את "חמשת האינטליגנציות" יהיה מעצב טוב יותר. קני סגל, מויטל: "אנחנו יוצרים מעטפות מחשבתיות בשנות הלימודים הראשונות, והסטודנט יוצק לתוכן בהמשך את התכנים". הוא מאמין שהנחייה טובה פירושה הגדלת המעטפות ככל שהסטודנט מתקדם והרחקת גבולותיהן, כך שבפרויקט הגמר "המעטפה היא רק של הסטודנט, אישית לגמרי".ארמון מרחיב את דברי קודמיו: "כל סטודנט בראשית דרכו הוא פקעת של בלגן. מנחה טוב או מוסד הלימודים צריך למצוא את קצה החוט האמיתי "ולגרום לו ללכת אתו עד הסוף, לנקות את כל השאר". ארמון מדבר גם על הנטייה, המאפיינת רבים מהסטודנטים לעיצוב בראשית דרכם, "להיות כמו" או "להשתייך ל…". "אחד הדברים שאני מנסה לעשות זה להגיע אתם לזהותם כמעצבים, ולסלק את החיקוי".כשנשאלים ארמון, סגל וטרזי על אופי המוסד בו הם מלמדים,  מתבהרים ההבדלים  בין שלוש המחלקות:אילון ארמון, המכון הטכנולוגי: "אני חושב שמוסד לימודים וכל מנחה בנפרד צריכים להתגמש כמה שיותר כלפי הסטודנט ולא להפך".   ארמון מאמין שכדי להכשיר מעצב לעצמאות, צריך לאפשר לו להתנסות בכמה שיותר כיוונים, עם קשת רחבה ביותר של מנחים, ולבדוק את כל האופציות לפני שיבחר. אחת האופציות באה לידי ביטוי בהקמת המחלקה לעיצוב ולאמנות, שמטרתה לאפשר לסטודנטים לעצב בהקשר של אמנות.השפעת הסביבהבבצלאל הגישה פחות אלסטית. "בבצלאל אתה מוכרח להתחייב מאוד לקונספט", מסביר טרזי, "הרעיון הוא שלא תעשה עיצוב אם אין לך ממש הצדקה לזה". תפקידו של המנחה בהקשר זה הוא "לזכך ולנפות גחמות  ולהביא את הרעיון העיצובי, שיהיה בהיר מאוד וברור".   ויטל, היחיד מבין השלושה שהוא מוסד פרטי,  "מושפע מאוד מהסביבה שלו", אומר סגל, "מבתי המלאכה של פלורנטין,  מהLOW TECH, מההוויה היומיומית ומהרלוונטיות". יש בבית הספר קורס "דלת לדלת" שעורך לסטודנטים היכרות שימושית עם הנגריות ובתי המלאכה שבאזור. משיחה עם בוגרים של כמה בתי-ספר לעיצוב, ניכרת שביעות רצון ממוסד הלימודים, אולם נותר פער משמעותי ולעתים מתסכל, בין העולם שאליו נחשפו בתקופת ההכשרה המקצועית לבין המציאות, שאותו נאלצים המעצבים הצעירים למלא בכוחות עצמם:"בבית הספר אנחנו מגשימים את החלומות והפנטזיות שלנו", מספרת הדס קרוק, אחת משלוש בוגרות המכון הטכנולוגי )1996( שפתחו את סטודיו "ארמדילו", "ואז בחוץ – אנחנו צריכים לגלות לבד מה באמת קורה מבחינת תהליכים תעשייתיים, שיווק וכד’". ענת שטיין, מאותו סטודיו, מרחיבה ואומרת שבבית הספר מנחילים את כל היסודות העיצוביים, האסתטיים והטכנולוגיים, "מה שחסר  זה החוליה המקשרת של הסטאז’".ויטוריו ארביב, בוגר המחזור האחרון של המחלקה לעיצוב תעשייתי ב"בצלאל", החליט לא למהר ולפתוח או להצטרף לסטודיו לעיצוב, אלא להמשיך באופן עצמאי את לימודיו. הוא בחר בשיטה שבעבר היתה הדרך היחידה לרכוש מיומנויות עיצוב, והצטרף לבית מלאכה גדול ויוקרתי לעיצוב וייצור רהיטים, כדי "לחוות מקרוב את התהליכים ואת השלבים של המקצוע".               לעומתו יוסי קרני, בוגר "אסכולה", מצא את עצמו כבר במהלך הלימודים עוסק יותר ויותר בעיצוב מוצרים. הוא חבר לדניאל רוזנטל, בוגר המחזור הראשון של המחלקה לעיצוב מוצר, והשניים החליטו – עם סיום לימודיהם – לפנות לעיצוב תערוכות. "זה תחום שמגשר בין כל מיני מיומנויות של שנינו", הוא מסביר את המעבר.  הם כבר הספיקו לעצב את תערוכתו של המעצב הגרפי טיבור קלמן  במוזיאון תל-אביב, שמיהר להזמין מהם תערוכות נוספות. יש להם תכנית לפתוח סטודיו  לעיצוב פנים, תערוכות ופיתוח מוצרים, שבצמוד אליו תהיה גם גלריה לעיצוב של צעירים.בהקשר זה, מעניינת במיוחד היוזמה של רעם דון, מעצב מוכשר ומקורי שמעולם לא למד עיצוב, שפתח לפני כמה חודשים חנות-גלריה מרשימה ויוצאת-דופן בנוף המקומי לגופי תאורה וריהוט. דון, שבא למעשה מתחום האמנות והקולנוע, התחיל לעצב כמעט במקרה. "הפסקתי לעבוד בסרטים", הוא מספר, "ובשביל להתפרנס עבדתי אצל חבר במסגרייה".  בערבים היה חוזר הביתה והתחיל להשתעשע בכל מיני רעיונות למנורות. אחרי שהמנורות הראשונות יצאו לפועל, הצטרף אליו חבר, וביחד התחילו לגייס משקיעים כדי לבצע קולקציה שלמה של אובייקטים ולפתוח את החנות. הוא מודה שהוא מרגיש חוסר, בעיקר בידע תאורטי. "מבחינה מעשית", אומר דון, "נראה לי שאם אתה עובד מספיק קשה – מנסה, נכשל, מנסה שוב – אתה יכול להצליח". תערוכות גמרכדי לחדור לשוק העיצוב המקומי, משתמשים מרביתם בעבודות הגמר, בתערוכות הגמר, כבכרטיס ביקור ראשון בדרכם לתעשייה. "המצב האידאלי של תערוכות אלה", אומר אילון ארמון, "היא שנוכל להיכנס לחדר ולהגיד ’את זה עשה יניב, את זה עשתה גלית’, ולא ’את זה הנחה אילון או מישהו אחר’".  כדי להשיג זאת, מתאמץ ארמון לגבש צוות מורים מגוון ככל האפשר.טרזי לעומתו מאמין שקו מאחד הוא דבר חשוב, ומשוכנע שהרף שהמחלקה בבצלאל מציבה לבוגריה מוכיח את עצמו. "אני לא חושב שיש ממש סגנון אחיד, אבל יש דרישה אחידה מכל הסטודנטים, לקונספט מזוקק ומנומק. גם מורי המחלקה פועלים כקהילה שמקיימת בינה לבין עצמה שיג ושיח, ו"לא ייכנס למחלקה מרצה שיש לו ראש אחר לגמרי".ב"ויטל", שהוקם ביוזמת המעצבים יקי מולכו ודוד גרוסמן, ושהתאחד לאחרונה עם בית-הספר "שנקר", מאמינים שתערוכת הגמר, בין השאר, צריכה לשקף את הפתיחות ואת העושר הפנימי של הבוגרים.  "אחד האתגרים הגדולים בהכשרת מעצבים כיום", אומר סגל, "הוא איך להכשיר אותם לעתיד, שבעצם אף-אחד מאתנו לא מבין מהן ההשלכות שלו".  אחת הדרכים לעשות זאת, מאמינים ב"ויטל", היא לאפשר לסטודנטים אינטראקציה עם העיצוב המקומי והעולמי. בהקשר  זה יזם דוד גרוסמן את "FESTIVITAL" – מפגש מעצבים בין-לאומי שנתי שבמהלכו מתקיימות סדנאות והרצאות עם מעצבים מובילים מהעולם, וכן את "שישיעיצוב" שמתקיים אחת לחודש במרכז עינב ומשמש כמעין "מגזין חי". ההיענות העצומה ליוזמות של "ויטל" והמבקרים הרבים הפוקדים את הגלריה "פריסקופ", מעידים כי בשנים האחרונות גובר הצורך של המעצבים לאינטראקציה בינם לבין עצמם, וכי הולך ומתגבש קהל משמעותי של חובבי עיצוב. אחת ההשלכות של התסיסה הזו היא התעניינות בין-לאומית בעיצוב המקומי. "העיצוב הישראלי מאוד רענן לעומת עיצוב במקומות אחרים בעולם", מסכמת פארן, "כיוון שהוא נאיבי ומשוחרר ממאות שנים של דוקטרינות". צילומים:למעלה: "נחום-תקום" היא מנורה סלונית שעיצב רעם דון, שפתח לפני כמה חודשים את "למפה", חנות-גלריה מרשימה ויוצאת-דופן למנורות ורהיטים מקוריים בעיצובו. כמו במרבית עבודותיו של דון, משלבת המנורה קלאסיות )החומרים והחזות הכללית( והומור. מבחינה צורנית יש למנורה מראה סולידי ו"היא יכולה לשבת בבית בלי לעשות עניין," ומצד שני, אם נתקלים בה או מזיזים אותה, היא מפתיעה ומתנהגת כמו נחום-תקום. גוף המנורה עשוי מתכת מצופה, והאהיל עשוי קלף.    למטה מימין לשמאל: כיסא "רדי-מייד" מתוך יותר מעשרים כיסאות ואובייקטים שעיצבו במשותף סטודנטים מהמחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי בחולון. האובייקט מבוסס על כיסא סטנדרטי שנאסף מהזבל והפך, בתוספת צנורות מגומי, לאובייקט קיפודי בעל תנוחת ישיבה ומראה פרועים במיוחד.  דורון זאבי מבית-הספר שנקר, עיצב במסגרת פרויקט משותף עם חברת "דירן", שולחן קפה רב-שימושי שכולל מעמד לתקליטורים, מעמד לעיתונים ותאורה. את הדיסקים משחילים לתוך שכבות הספוג המרופדות בד צבעוני, את גובה שולחן האלומיניום ניתן לשנות בהתאם לצורך ואת האובייקט כולו ניתן להזיז ממקום למקום באמצעות גלגלים וידית נירוסטה. מבחינה צורנית רצה זאבי לעצב רהיט היי-טק בעל נוכחות חמה וביתית. אחד מתוך סדרה נפלאה של שבעה שולחנות, "Tina", שעיצב ויטוריו ארביב, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. ארביב חקר את היחסים בין שולחן למפה בקונטקסט של זיכרון ושאב השראה צורנית מאמנים סופרמטיסטים. כל אחד משבעת השולחנות, העשויים עץ צבוע ובד, מבטא תחושה או  יחסי הגומלין בין השחור ללבן, כמו גם בין המפה לשולחן – הם היוצרים את החוויה.

עוד בנושא

לטיפול

One Off - מיוחד לאתר


בפעם הראשונה מוצגת במרכז פומפידו בצרפת תערוכת יחיד של המעצב, רב אמן והאדריכל רון ארד. עבודות שלא מוצגות במגזין

לטיפול

ביאנלה בונציה - מיוחד לאתר


בביאנלה השנה אדריכלים מכל העולם הציגו דרכים להתמודדות בבעיות החברה המודרנית. עבודות שלא הוצגו במגזין

לטיפול

צמיחה אמנותית - מיוחד לאתר


במרחבים פתוחים לא הרחק מהים, צומחים… פסלים. חוויה לא שגרתית של אמנות משולבת בנוף טבעי. מיוחד לאתר האינטרנט – פסלים שלא הופיעו בכתבה

לטיפול

פרביטל מציגה: קולקציית הלופט האורבני (Urban Loft


קולקצית הלופט האורבני של פרביטל מציגה שילובים של חומרים טבעיים עם חדשנות עיצובית

תגובות

כתיבת תגובה