כניסה לאיזור האישי
בניין ודיור - מגזין לעיצוב הבית ועיצוב פנים

לטיפול  //  מתרחבים – הרחבת דירות במעוז אביב

מתרחבים – הרחבת דירות במעוז אביב

גל ההרחבה בשכונה קשור באישור תוספת אחידה לכל הדירות בחזית הבניין. היתרונות: משיכת זוגות צעירים, פוטנציאל התרחבות והעלאת ערך הנכס. החסרונות: מראות לא נעימים כאשר לא כל הדיירים משתתפים בהרחבה.

מאת: צילום:


שכונת מעוז-אביב, כמו שכונות נוספות בתל-אביב, עברה בשנים האחרונות גל הרחבה. מאשרים תוספת אחידה לכל הדירות ומצרפים אותה לחזית הבנין. היתרונות: משיכת זוגות צעירים, פוטנציאל  התרחבות והעלאת ערך הנכס. החסרונות: מראות לא נעימים כאשר לא כל הדיירים משתתפים בהרחבה.רגע לפני שעזבתי את המקום, שמעתי לפתע צלילים של שיר מוכר – "שובך יונים", זמר עברי שהיה פופולרי בשנות החמישים. לא היינו בקיבוץ או בפינת חי. האישה שפיזמה לעצמה את השיר יצאה באותו רגע ממיני-ואן יפני חדיש ונכנסה לדירתה בשכונת מעוז-אביב, תל-אביב. מה שהיה פעם שיכון ירוק ורחב ידיים של קציני צבא קבע, נשטף בשנים האחרונות בגל בנייה מסיבי ששינה את פניה של השכונה השלווה. "הרחבה", קוראים לזה אנשי מקצוע. מסמנים אזור מסוים שיש בו עתודת שטח וצפיפות אוכלוסייה, פותחים בהליכי אישור, ובונים תוספת אחידה בחזית )או בעורף( של כל הבניינים המשותפים באותו מתחם. היתרונות ברורים: פרויקט ההרחבה מושך אליו זוגות צעירים, משפחות המתגוררות באזור יכולות להמשיך לגור בו לאחר התרחבות המשפחה; וחשוב לא פחות: ההרחבה – במיוחד באזורים יוקרתיים – מעלה משמעותית את ערך הנכס )ראה מסגרת(.החיסרון המרכזי נעוץ בהיבט האסתטי. בנייה לא אחידה של הרחבות קורעת את מרקם הבנייה המקורי ואת הקווים האסתטיים ההרמוניים שהגה המתכנן. הרחבות מזמינות חזיתות לא אחידות, בליטות ושקעים, בעיקר במקרים שבהם לא כל השכנים משתתפים בהרחבה, ותחושה לא נעימה המזכירה מראות של שכונות עוני. מה עדיף? התשובה אינה חד משמעית. תשאלו את תושבי מעוז-אביב.         בית משותף גדול הרקע: "פתרון ההרחבות הוא משהו שבין שיקום שכונות לבין פינוי-בינוי", מסביר דני קייזר, מהנדס העיר תל-אביב-יפו. "במקורו, מיועד פתרון זה לשכונות שסובלות מדירות קטנות וצפופות, אך נהנות מעתודות שטח שמאפשרות להן לגדול. בעיר קיימות שכונות לא מעטות שעברו הרחבה, אבל מעוז-אביב היא מקרה מיוחד. בתהליך התכנון התייחסנו לשכונה כאל בית משותף אחד גדול. "אבל", מסביר קייזר את הדילמה של הגופים המתכננים, "נכון שמצד אחד, העירייה מעוניינת לבוא לקראת התושבים שרוצים להמשיך להתגורר באזור, אך מצד שני, היתה לנו שם פעם שכונה שנהנתה משקט תכנוני, מחללים פשוטים ופתוחים וממשטחים ירוקים שאינם מנקרי עיניים. התוצאה של ההרחבה היא שבבת אחת נוצרו שבירות בקווי התכנון המקוריים, ועמן נוצרו חזיתות מכוערות ולא אחידות".למעשה, מזמנת הרחבה כזו סיטואציה של אספת חברים בקיבוץ: כולם תלויים בכולם. "כדי לבוא לקראת התושבים", ממשיך קייזר, "אנחנו לא מתנים את הסכמתם של 75 אחוזים מכלל התושבים לבנייה. כיום, מספיק שרק 75 אחוזים מדיירי אותה כניסה או אגף, ויתנו את הסכמתם להרחבה. הבעיה כאן כפולה: אנחנו לא יכולים לאכוף את החוק ולהשיג אחידות בחזיתות, וחמור לא פחות: במעוז-אביב קרה שדיירי קומה ראשונה בנו את ההרחבה, אבל שכניהם בקומות השנייה והשלישית לא בנו, או שבנו רק מעטפת אטומה. בניינים כאלה הם לא רק רעה חולה. זוהי מראה חולה המשקפת את התרבות שלנו".זה בדיוק מה שקרה בבנין המשותף שבו מתגוררים עופרה ושמוליק צורן, תושבי מעוז-אביב מזה 04 שנים. התושבים הראשונים הגיעו לשם  בשנת 1954. "השכונה תוכננה לאנשי קבע", מסביר שמוליק צורן, "ובאותן שנים גרו כאן רחבעם זאבי, קלמן מגן, אברהם מנדלר, אסף שמחוני ומוטה גור. מאיר פעיל גר כאן בדירה מעלינו".  עזבו את הבית מדובר בתכנון  חדשני. 50 שנים לפני שהגו יזמי נדל"ן נמרצים את רעיון השכונות האוטונומיות )דוגמת "רחובות-החדשה"(, יצרה מעוז-אביב מתחם אורבני-כפרי שסיפק את כל צורכי התושבים. "היית יכול לא לצאת לתל-אביב במשך חודשים", נזכרת עופרה צורן. "יש לנו כאן הכל – בית-ספר, סופרמרקט ומרכז מסחרי קטן עם קפטריה נפלאה". צורן משחזרת גם אווירה אידילית המזכירה את קיבוצי שנות החמישים: "כולם היו חברים של כולם. בשעה ארבע יכולת לראות נהר של ילדים זורם למדשאות, ואנשים שיוצאים לאכול ארוחת ארבע".אלא שהשנים עשו את שלהן. המדשאות נותרו ירוקות ורחבות ידיים, אך הגיעו לשכונה תושבים שאינם אנשי צבא )אחרי שעברו, כמובן, את אישור ועד האגודה השיתופית(. במקביל, גדלו ילדים ועזבו את הבית. בגלל האטרקטיביות של השכונה ואופייה המיוחד, סירבו תושבים מתבגרים לעזוב את המקום. הצעירים נאלצו לעזוב, כיוון שלא יכלו להגדיל את דירותיהם הקטנות. מעוז אביב החלה להזדקן."התחיל להיות פה לא נעים", מספרת עופרה צורן. "ההתלבטויות האלו לא פסחו גם עלינו. במשך שנים גרנו בדירה קטנה, צפופה, עם מטבח צר שלא אפשר לי ולבעלי  לשהות בו יחד. כמו כן, בגלל המבנה המיוחד של הבית, שררה בו אפלה והאור בסלון דלק יומם וליל. שלא לדבר על הגינה. לא יכולנו לצאת אליה בחופשיות וליהנות ממנה. בשלב מסוים שקלנו לקנות בית חדש ומרווח בזיכרון-יעקב".עיריית תל-אביב חסכה להם את הדרך הארוכה לזיכרון. בשלב מסוים הוחלט בעירייה על הרחבת הדירות ב-17 עד 23 מ"ר. "באופן כמעט אוטומטי", אומרת האדריכלית, ורד בלטמן-כהן, "גררה אחריה ההרחבה תהליך של שיפוץ הדירות המוגדלות.   פונה לגינה עורפית "אבל לשיפוץ דירות כאן, בניגוד למקומות אחרים בעיר, היו מספר מגבלות. קודם כל, כאדריכלית, הייתי חייבת להתחשב באופי הצנוע והירוק של השכונה. מגבלה שנייה נעוצה באופי הבתים המשותפים, שבהם רק שני כיווני אוויר – דבר שמחייב תכנון מחוכם בכל הקשור לאוורור ומקור אור  חיצוני. מגבלה אחרונה, כל הבתים כאן בנויים על קירות נושא מבטון. זה אומר שאין עמודי קונסטרוקציה שאפשר לשחק אתם, והריסת קירות לשם שינויים מבניים מוגבלת מאוד".כשמבקשים מהם לסכם את תהליך ההרחבה ואת מאזן הרווח וההפסד התשובה, כאמור, אינה חד משמעית. "נעשו פה דברים שלא עולים בקנה אחד עם תכנון נכון", אומר הקבלן יוסי, המעורב בשיפוץ דירות בשכונה. "זה מתחיל בזה שיש כאן חזיתות לא אחידות, וזה ממשיך עם ציפוי קרמיקה לא יפה שאישרה העירייה. תסתכל על בתים, ותראה איפה נגמרת הבנייה המקורית והיכן מתחילה ההרחבה. זה נראה מודבק ולא אסתטי. בכלל, האופי של הפרויקט היה צריך להיות צנוע, נגזר מאופי השכונה".   קווי בנין חדשים המתכנננים, טוענת בלטמן-כהן, לא הבינו את  רוח השכונה ואת אופיה: "מלכתחילה, היו צריכים להציב את ההרחבה לא בחזית, אלא בעורף הבית. זה ממש מתבקש. גם קווי הבניין החדשים אינם מתאימים. בנו הרחבות בעלות בנייה מודרנית שנוספו לבניינים בעלי אופי בנייה חצי כפרי משנות החמישים. זה לא לענין, וככה זה גם נראה".אצבע מאשימה כלפי העירייה מופנית גם בנושא ההליכים הבירוקרטיים. "לא ייתכן", טוען הקבלן, "שכל פעם שאגף בבית מסוים רוצה לבנות, חייבים להגיש אישורים מחדש. האישור היה אמור להיות גורף ואוטומטי, כיוון שכל הדירות והבתים בנויים באופן זהה. תהליך של הרחבה – מתחילתו ועד סופו –  יכול להימשך שלוש, ארבע וחמש שנים. האם העירייה לא יכלה לקצר את התהליך?"אבל בשורה תחתונה, כך נראה, הדיירים מרוצים. "אני מדברת על אלו שיש להם תקציב לבנות ועל אלו שאין להם בעיה עם שכנים סרבנים", אומרת עופרה צורן. "אני לא אומרת שלא היו בעיות, אבל בסך הכל הרווח עולה על ההפסד. קודם כל, השכונה שינתה את פניה, ואנו רואים שוב זוגות צעירים עם ילדים שמשתוללים על הדשאים. לנו עצמנו יותר נעים לארח בדירה המורחבת, אנחנו לא יושבים בחושך, וסוף סוף יש לנו גינה עם חצר. מבחינתנו, ההרחבה הזו גרמה למהפיכה באיכות חיינו". מימוש רווחיםגל ההרחבה הכניס את תושבי מעוז-אביב למתחים חברתיים. אלו שלא היה להם החלו לקנא באלו שיש להם, שתרגמו את הכסף לדירות גדולות יותר בעלות סטנדרט בנייה גבוה. המתחים הובילו לקונפליקטים. שכן מקומה ג’ שהתנגד לתהליך, סירב לאשר בניית הרחבה לשכן מקומה ב’. הקונפליקטים יצרו קומבינות. "במקרה מסוים", מספר הקבלן יוסי, "אשה קשישה עיכבה הרחבה לכל האגף בטענה שאין לה כסף להרחיב. מה הם עשו? נתנו לה הלוואה מכיסם כדי שתבנה, ועכשיו היא מחזירה להם את ההלוואה בתשלומים מדי חודש בחודשו".כמה באמת זה שווה?מהנדס העיר, דני קייזר: "כיוון שעלויות הבניה קבועות, הרי שככל שערך האזור גבוה יותר, יעלה ערכה של הדירה בעקבות ההרחבה. רות יריב וגולדה ויינטראוב, מסוכנות הנדל"ן ישרא-נכסים: "ההרחבות, במיוחד במעוז-אביב, משתלמות. ישנם דיירים שמרחיבים רק כדי למכור מאוחר יותר. לדוגמה דירה של 97 מ"ר, שהוגדלה ב-23 מ"ר, ל-120 מ"ר, בקומה שנייה. לפני ההרחבה היה ערכה בין 220 עד 230 אלף דולר, ואילו אחר כך היה ערכה כ-320 אלף דולר. הפרש של 100 אלף דולר. אם אתה לוקח בחשבון עלות בנייה של 20 אלף דולר, הרי שנשארת עם רווח של 80 אלף דולר".   כשנפגשו עם האדריכלית, ורד בלטמן-כהן, כדי לתכנן את דירתם מחדש לאחר ההרחבה, הציבו בפניה עופרה ושמוליק צורן ארבע מטרות: לבטל את חדרי השינה הישנים הקטנים וליצור סלון ופינת אוכל שיענו על צורכי האירוח שלהם; להפוך את הדירה לפתוחה ומוארת, כך שלא יצטרכו להשתמש בתאורה במשך היום; ליצור מעבר נגיש ונוח לגינה הסמוכה לדירה, ולבנות בחלק של ההרחבה אגף שינה חדש עם שירותים צמודים, חדר ארונות ומחסן לכלי העבודה של שמוליק."זו הייתה משימה לא קלה", מספרת בלטמן-כה. "מצד אחד, הייתי צריכה לתכנן דירה חדשה, במגבלה של מעטפת חיצונית נתונה, ומצד שני אסור היה לשנות את אופי הדירה, שנגזר מהמראה הרך שלה, האופי הצנוע של הדיירים ומחפצי הנוי הרבים, מזכרת ממסעותיו הרבים של שמוליק לאפריקה, לדרום אמריקה ולרפובליקות של מה שהיה פעם ברית המועצות".התוצאה הסופית נעימה מאוד לעין, וחשוב מכל – מוארת ומרווחת. למעשה, סוגדת הדירה כולה לאור, לשמש ולגינה. את הקשר בין חוץ לפנים מדגיש ספסל ישיבה מאבן, שמעוצב לרוחב החלון ומאפשר ישיבה משני הכיוונים. "כדי לא לאבד את החוץ גם במטבח המרוחק יותר", מנדבת האדריכלית טיפ מקצועי, "ניידתי משטח עבודה וכיור מקיר המטבח אל אי עבודה שפונה לכיוון הגינה. זה מאפשר לרחוץ כלים, ולבשל עם הפנים לשמש, לדשא ולחוץ".טריק תכנוני נוסף: עמוד-גומחה מלאכותי שבנתה האדריכלית במערב לאגף השינה. העמוד האלכסוני נראה כאילו סובב ב-45 מעלות. "באמצעות האלמנט הזה", מסבירה המתכננת, "יצרתי הפרדה בין האגף הציבורי לבין אגף השינה. בגומחות שלו שיבצתי חפצי חן מזכוכית, ועכשיו לא מדובר רק בהפרדה אלא גם בעמוד דקורטיבי מואר שנעים להסתכל בו"."בסך הכל", מסכמת עופרה צורן, "השיפוץ כולו עלה כ-75 אלף דולר. תחילה התלבטנו אם לשמור את הכסף לטיולים בחו"ל או להפנותו לשיפוץ הדירה ולהרחבתה, ואני שמחה על ההחלטה שקיבלנו". שמוליק: "בגלל המראה של הדירה והנעימות שלה, דחיתי באחרונה הצעת עבודה מפתה לחו"ל. מאז השיפוץ, פשוט אין לי חשק לצאת מכאן". 

עוד בנושא

לטיפול

One Off - מיוחד לאתר


בפעם הראשונה מוצגת במרכז פומפידו בצרפת תערוכת יחיד של המעצב, רב אמן והאדריכל רון ארד. עבודות שלא מוצגות במגזין

לטיפול

ביאנלה בונציה - מיוחד לאתר


בביאנלה השנה אדריכלים מכל העולם הציגו דרכים להתמודדות בבעיות החברה המודרנית. עבודות שלא הוצגו במגזין

לטיפול

צמיחה אמנותית - מיוחד לאתר


במרחבים פתוחים לא הרחק מהים, צומחים… פסלים. חוויה לא שגרתית של אמנות משולבת בנוף טבעי. מיוחד לאתר האינטרנט – פסלים שלא הופיעו בכתבה

לטיפול

פרביטל מציגה: קולקציית הלופט האורבני (Urban Loft


קולקצית הלופט האורבני של פרביטל מציגה שילובים של חומרים טבעיים עם חדשנות עיצובית

תגובות

כתיבת תגובה