תקראו לזה נוסטלגיה, תתייחסו לזה כאמצעי להידוק הקשר עם הטבע, תתמסרו לתחושות שחומרים טבעיים נוסחים בנו, או שפשוט תיהנו מחוויה יצירתית עם חומרים וצבעים טבעיים. כי בסוף תהליך היצירה או המודעות לדרך בו הוא בוצע, מובטח לכם שהיחס למוצר המוגמר יהיה שונה. כי למוצר שנובע ומופק מהטבע קל לנו להתחבר הרבה יותר מאשר לפריט תעשייתי.
שתי נשים, זיוה אפשטיין – בעלת סטודיו לאריגה ידנית וצביעת בדים, שגם מגדלת חלק מהצמחים בגן ביתה. ויוליה פיטיה – אלכימאית בוטנית, שחוקרת את מהותם של הצבעים הטבעיים. מפיקה ומלמדת, מדברות על בדים וצבעים טבעיים שמופקים מצמחים, מחרקים ומאדמה.
פשתה פורחת המשמשת לייצור בד הפשתן בגינה של זיוה אפשטיין
קם בק של האלכימאיות – מקצוע עתיק שפג תוקפו
מקצוע האלכימאי היה פופולרי בשלהי העת העתיקה, בימי הביניים וקצת לאחר מכן. תפקידו של האלכימאי היה להפיק חומר מסוים מחומר אחר. על כך מספרת יוליה פיטיה שמחדשת את המקצוע: " לאורך כל ההיסטוריה האנושית, בני אדם צבעו בדים, קירות וכלים בצבעים שמצאו בסביבתם, רק לפני כ-170 שנה, הופק בפעם הראשונה באמצעות כימיה מודרנית , צבע תעשייתי מוכן לשימוש. עד אז אומנים ואמנים הפיקו לעצמם את הצבעים הנדרשים או שפנו לאלכימאים שעשו זאת עבורם. הצבעים דאז והיום מופקים מצמחים, מהאדמה ומתולעים או כנימות".
