מייד אין יזראל: המעצב התעשייתי הישראלי שהתאהב בוונציה

נעים להכיר: "עמרי רבס, בן 35, מעצב תעשייתי, חי בוונציה כבר עשר שנים. נולדתי וגדלתי בתל- אביב. סיימתי לימודי עיצוב תעשייתי באוניברסיטת IUAV בוונציה, ומשם נסעתי להולנד לעבוד בסטודיו של ריצ'רד הוטן, לאחר מכן חזרתי לוונציה לעבוד במשרד אדריכלים למשך שנתיים ואז פתחתי את העסק שלי. כאן אני גר עם בת זוגתי מריאנה, אדריכלית במקצועה. לפעמים אנחנו גם עובדים על פרויקטים משותפים יחד".

צילום: Dario Breggie

הגעתי לכאן כי: "החלטתי ללמוד בוונציה. בחרתי באוניברסיטת IUAV בגלל אופי הלימודים ובגלל מי שלימד בה באותה התקופה עיצוב תעשייתי. בנוסף, גם המקום עצמו משך אותי – הפקולטה, העיר, האווירה".

נשארתי כאן כי: "לבנות עסק עצמאי ומערך לקוחות זאת עבודה קשה, וככל שאני מבסס את זה פה, יש לי יותר סיבות להישאר. אני משלב עבודה עם ישראל, ונוסע כמה פעמים בשנה לארץ. בשורה התחתונה, אני נשאר פה בגלל החיים, החברה, הזוגיות והעבודה".

יצירה בחו"ל לעומת יצירה בישראל: "השוני הגדול נמצא בעיצוב התעשייתי. בישראל, בניגוד לאיטליה, אין תעשייה או חברות יצרניות. מעצב צריך ליצור ממשק עם חברה יצרנית מחו"ל, שזה קשה יותר בגלל המרחק. בישראל המעצב הופך להיות יזם. הוא חושב על מה שהוא רוצה לייצר, עושה זאת ומוכר בעצמו. באיטליה, לעומת זאת, הלקוח הוא תעשיין ולא אדם פרטי. החברה מגיעה למעצב עם קולקציה ובריף והמעצב צריך להתעסק רק בעיצוב".

קרש הקפיצה שלי לחו"ל: "בשנת 2012 השתתפתי בתחרות עיצוב. עיצבתי שרפרפים למרחב הציבורי, תחום שמאוד מעניין אותי. לאחר התחרות, המוצר נכנס לקולקציה הקבועה של החברה ונמכר עד היום. זה נתן לי הזדמנות להיות נוכח ולראות את כל התהליך מהייצור ועד השימוש הסופי, לקשור קשרים ולבנות תיק עבודות".

יצרן: 1920 Riva, צילום: 1920 Riva

הדבר הראשון שאני עושה כשאני מגיע לעבודה: "פותח חלונות, מסתכל החוצה, אומר בוקר טוב ואז מדליק את המחשב ומכין קפה".

הכי קשה בלהחזיק עסק: "חוסר המנוחה. הצורך הבסיסי לעבוד ולייצר הרבה. כל האחריות מוטלת עליך כעצמאי. צריך לדאוג שיש עבודה, שהיא נעשית טוב, שמשלמים עליה ולנהל את הכל. זאת אחריות כבדה".

ספסל CUT OUT. צילום: Alberto Sanigalia

דברים שנותנים לי השראה: "כל דבר. הרבה פעמים זה מלראות משהו מעניין, או כתבה שגורמת לי לחשוב אחרת. לפעמים מהסתכלות, מביקור בחברה ולראות באופן פרקטי את הטכנולוגיה שלה. השראה יכולה לבוא גם מסוגיות חברתיות, ממחשבות שלי או של אחרים. מהחומר עצמו או משיחה עם לקוח".

שיעור משמעותי שלמדתי פה: "לעשות טוב ולהשקיע עם כל הלב, ואז גם לעשות בקרת איכות מתמדת. לאהוב את המקצוע, להיות סקרן ותמיד לרצות להשתפר. שיעור חשוב נוסף שלמדתי באיטליה היה חשיבות האסתטיקה, חשיבות היופי וההשפעה שהוא משרה על החיים מבחינת הרוגע והשקט המחשבתי".

ספסל CUT OUT. צילום: Alberto Sanigalia

אני הכי גאה ב: "מלון מרגוזה ביפו. תכננו את המלון בשיתוף עם האדריכל דני רבס, ומהותו הייתה הפיכתו של בניין בן 4 קומות למלון בוטיק המכיל 35 חדרים. מבחינה עיצובית ומבחינה אישית היו בו המון נושאים חשובים שמעניינים אותי – יפו וההיסטוריה שלה, השילוב בין אדריכלות ועיצוב, עבודה ממושכת על החללים תוך תכנון ריהוט ותאורה מותאמים, תוצרת ישראלית ותוצרת איטלקית, שילוב טבע ועיר, וכמובן החשיבות של יצירת חווית עבור האורח".

מלון מרגוזה. צילום: שי אפשטיין

מלון מרגוזה. צילום: שי אפשטיין

החלום שלי מאז ומתמיד היה: "כילד, רציתי להיות כדורסלן, אבל זה לא באמת עבד. הגעתי ממשפחה עם רקע בעיצוב – סבא פסל ואבא אדריכל, כך שהיה לי מאוד ברור שזה מה שאני הולך ללמוד. זאת הייתה נטייה טבעית ואני מגשים אותה לאט לאט בהווה".

כך אני שומר על הישראליות שלי: "קודם כל, ישראלי זה מי שאני, גם אחרי עשר שנים. עם חברים טובים ומשפחה אני בקשר יומיומי וזה כמעט כמו לחיות את ישראל. לפעמים אפילו אומרים לי שאני מדבר עם החברים בארץ יותר ממה שהם מדברים ביניהם… אני מגיע לביקורים בארץ, והקרובים אלי מגיעים לבקר אותי בוונציה. אני אוהב לראות סרטים ישראלים וארץ נהדרת".

נקודת שבירה: "אף פעם לא. אני אופטימיסט".

הכי מתגעגע בארץ: "לבית, למשפחה, לחברים. גם אחרי עשר שנים בוונציה, זה לא כמו להיות בבית".

וטיפ למי שעבודה בחו"ל קורצת לו: "הייתי אומר, שמבחינה מקצועית חשוב לשמור על פתיחות וסקרנות לגבי התרבות המקומית. גם אם פערי התרבויות הולכים וקטנים, הם כמובן עדיין קיימים, והערך המוסף של מי שמגיע מבחוץ ומביא עמו תרבות אחרת, היא היכולת להתבונן בהם, ללמוד ולהגיב ממקום קצת שונה".