במקור, אבן ירושלמית כשמה כן היא, נחצבה בסביבות ירושלים. זו אבן גיר, דולומיט, בגוונים שונים של לבן ואפור, צהבהב וצהוב, ורוד ואדום חמרה. השם אבן ירושלמית מצביע גם על שיטת החיפוי המסורתית, שורות מקבילות של אבנים מסותתות באורכים שונים. הרווחים שבין האבנים מולאו בטיט.
חזית מחודשת ושמורה של בית ירושלמי ישן
אבני הדרך מאז ועד היום
בתחילת תקופת המנדט הבריטי, מושל ירושלים הבריטי דאז, רונלד סטורס, חוקק תקנה עירונית המחייבת חיפוי כל קיר חיצוני בירושלים באבן מקומית מסותתת. האבנים סופקו ממחצבות שהיו בירושלים ובסביבתה, הגדולה מכולן הייתה מחצבת הקסטל. החוק היה חלק מתוכנית המתאר העירונית שנערכה על ידי מהנדס העיר אלכסנדריה ויליאם מקלין. המטרה הייתה ליצור ולשמר צביון ייחודי בירושלים.
במהלך השנים ננטשו המחצבות בירושלים וסביבתה. את מקומן תפסו מחצבות בצפון הארץ ובמצפה רמון. מכאן שמה של האבן 'מצפה' הידועה ביופייה וגווניה הייחודיים. בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, רוב הספקת האבן הירושלמית הגיעה ממחצבות באזור חברון. עם הזמן, תפוקת האבן מהמחצבות בארץ לא עמדה בהיקפי הדרישה. למילוי החסר, ספקי אבן וקבלנים החלו לייבא 'אבן ירושלמית' כשהיא מעובדת ומנוסרת מסין, מצרים, חצי האי קרים ומטורקיה.
