השראה אין סופית: המונה ליזה החדשה

שמי לירז אלבז בת 42 נשואה למשה ואמא ל2 בנות מתוקות פלוס,עלמה ושילי, מעצבת תעשייתית במקצועי הפורמלי, עם עבר של צילום בקמרה אובסקורה ועיצוב גרפי במנטור, יוצרת הוליסטית, מזל דגים, נולדתי בפורים ומכאן כנראה הצורך ביצירת דמויות מתחלפות,

מחופשות שמאפשרות לי את חופש היצירה וחופש הביטוי את החופש להיות מי שרק ארצה ורוצה להיות.

קצת על עצמי לספר ידעתי….

הכל התחיל עוד מתקופת הילדה קטנה שגרה בעיירה שלומי, ב"בלוק" בסיסי מינוס, ללא שום רמז לאיפיון עיצובי.

כבר אז ראיתי את הפוטנציאל שהיה שם מתוך הריק. לימים נכנסתי לביהס בגליל, שבו מבחר תלמידים בעלי בתי קרקע נאים. אני זוכרת שרציתי שגם לי יהיה כזה. זה הפעיל אצלי את היצר שרצה לשנות ולייפות את המציאות, ליצור יש מאין. אז מדיי בוקר, קמתי עם מברשת צבע ביד, משפריצה על הקירות, על הרהיטים, על כל דבר בערך. זה הזמן גם להודות להורים שלי, שחנכו את הנערה על פי דרכה ונתנו לה יד חופשית והרגשה נפלאה. אני זוכרת שהבנתי שצבעים משמחים אותי ושיש בי את היכולת והכישרון ליצור מציאות יפה ומספקת בדיוק כמו שאני רוצה.

ומאז הכל היסטוריה, היה לי ברור שאלמד עיצוב ושהייעוד שלי הוא לברוא קישוטים ולפזר אבקה של צבעים ואז לכאורה העתיד היה מובטח. ברגע שהחלטתי ללמוד ולהפוך את זה לרשמי, בדיוק בצומת הכל כך גורלית הזאת, מסיבות כאלה ואחרות, הבנתי שאין באפשרותי ללכת ללמוד בביהס להשכלה גבוהה. זה היה סוג של משבר שתפס אותי ממש עם "תחילת החיים". דווקא מהמקום הזה התעורר בי משהו שכיוון אותי להסתכל על היש ועל מה כן אפשרי ברגע הנתון הזה ובדיוק נפתחה שנת לימודים של עיצוב תעשייתי במכללה בגליל וזה התאים מבחינת עלויות וקירבה… אז למדתי מהבוגרים של בצלאל וקיבלתי את חלקי בשמחה ואהבה וסיימתי בהצטיינות.

  

עבדתי כשכירה במשך 15 שנה, בעיצוב. ואז הגיע השלב בו הבנתי שהעיצוב שלי מותנה ומרצה, ואני רוצה משהו שהוא שלי, משהו שאני אוהבת ומתחברת, משהו שאיתו אהיה שלמה ושהוא מדבר ומשקף אותי. מכאן ההשתלשלות לקולאז'ית מיי מונה ליזה, שנולדה מתוך חיבור אמיתי ורצון פנימי ללא שום כוונה שמישהו אחר יאהב את זה או יחווה את דעתו על זה. מעין מתנה שהחלטתי להעניק לעצמי. הדמות הזאת מתפתחת מדיי יום. היא פושטת ולובשת צורה וצבע. כיום, יש בערך כ30 דמויות. השתמשתי בה דרך המדייה, מתוך רצון לחשוף ולא לחשוף. היא משקפת את עולמי, התפאורה משתנה, הבגדים משתנים בהתאם לחוויות, להשראות ולתחושות שלי. מאחורי כל יצירה יש סיפור ומסר. המטרה היא שהם יצאו לאור וייפגשו עם סיפורים של אנשים אחרים ויגרמו להם להרגיש/להזדהות עם המשמעות והתוכן. כך תיווצר המשכיות ותנועה בחיים שלהם ושלי.

היצירות מושפעות ומשלבות מידע מעולמות התוכן שלי, תודעה ומודעות עצמית. זה העולם שאותו אני חיה במקביל לעיצוב, עד כדי טיפול והכוונה בשילוב הדמויות בערכת קלפים שנקראים קוקוריקו. "כל הנשים כולן ותרנגול אחד קטן" איתם אני מעבירה סדנאות קבוצתיות ואישיות,

שמדברות על התעוררות מתוך הכרה במציאות נתונה, עם מתן תוקף לצעדים ראשונים שיובילו להתקדמות משמעותית. מאחורי כל אישה סיפור, כל אחת בוחרת דמות שאליה היא מתחברת ומזהה קווים ודפוסים בדמותה. החיבור המדהים שנוצר בעקבות היצירות, הוא החיפוש המתמשך והבלתי פוסק שלי, אחר הצורך בהכנסת תוכן ומשמעות לעיצוב כי יפה זה לא מספיק!

מאז ומתמיד היה לי חשוב להביא את הקול הפנימי לביטוי. את ה"שולי", את מאחורי הקלעים, את הדרך ולא את המטרה, את הנשמה.

אז יגעתי, האמנתי ומצאתי את החיבור בין שני העולמות בהם פסעתי, העיצוב והתודעה, החומר והרוח ומכאן גם הסלוגן שמלווה אותי: עיצוב הוליסטי, שנולד מתוך צורך ייעודי, קיומי ומהותי, מההסתייגות שלי לעיצוב כמשהו מוגדר. אני מבינה את הצורך האנושי בהגדרות. הגדרות מעניקות יכולת, לרוב האנשים, ליצור סדר בבלגן. זה עושה להם סדר בראש ושקט, לי זה עשה הפוך. כשהכניסו אותי לתבנית של מעצבת גרפית או תעשייתית. זה קיבע וכיבה אותי. כאשר פרצתי את התבנית, חופש היצירה נבע ממני וממשיך לנבוע ממני ללא הכרה.

כיום, אני גרה במושב רגבה עם בית פרטי יפה ומעוצב עם געגועים עזים ל"בלוק". הסטודיו שלי ממוקם בבייתי.

 מיס מזל 

שאלת השאלות. רציתי להיות ארכיאולוגית, פסיכולוגית, אסטרונאוטית, זמרת,סופרת, הוגת דעות ומעצבת. רציתי הכל…

בגלל שיש לי כל כך הרבה תחומי עניין ועולמות תוכן. זה בלבל אותי ופיזר אותי לאורך זמן ואף פעם לא הצלחתי להצביע, אמנם הגדרתי את עצמי כמעצבת, אבל תמיד זלגתי ושילבתי בחיים שלי את עולמות התודעה, המוזיקה והטיפול.

את כל התהליך שקורה ומשלב את קבלת ההשראה והזיהוי שיש כאן משהו שמדבר אליי ונוגע בי. ההבנה שיש בי את היכולת להיות שותפה בבריאה של יצירה, הרגע הזה שבו אני נכנסת לחנות הוירטואלית שלי של "הממתקים", חנות עם אוסף ענק של השראות, מאנשים, חפצים, אוכל, מקומות, כל מה שעוצר אותי לרגע וגורם לי להשתהות ולהרגיש. הרגע הזה שאני כמו ילדה קטנה בארץ הפלאות, משתעשעת עם צבעים, קומופוזיציות וצורות עד שזה מתיישב לי טוב בויזואל, וגורם לי להרגיש בפנים מן שקט כזה שאומר בינגו!

מיס קוטג'

קולאזית שלי -מיי מונה ליזה הקלאסית שלי.

הדמות הראשונה שיצרתי שאיתה אני מפליגה למרחקים ויוצאת למקומות נפלאים ומאפשרת לי להיות כל מי ומה שמתחשק. אני שואבת את ההשראה שלי מהחיים, מהתחברות לרגע. אחת התמונות שלי נוצרה בהשראת תיק פונפונים שהבת שלי קיבלה כמתנה ליום הולדת. חפצים מדברים אליי ואני מדברת איתם בחזרה.

הם לא אמרו הם תמיד האמינו.

 

המשפחה שלי, האישית והמורחבת הם השראה גדולה עבורי! מעבר לכך, ההשראה יכולה להגיע כמעט מכל דבר, משיר ברדיו, מהרשתות, ממתנה שהילדה שלי קיבלה ביום הולדת, מפופקורן בקולנוע, מנעליים שקניתי, ממילה שתפסה אותי בשיחה, מתובנות של ימימה, מלונה פארק, מהמדבר השקט, מהטבע הפרוע, מזבוב על הקיר, משאריות של החיים ומהחיים.

אני מפיקה הנאה מהנוכחות ברגע ולכן הדרך היא המטרה שלי. בגדול אני מאמינה שההתפתחות שלי תהיה עם כיוון השעון ועם עוד כמה רגעים יפים וחוויות ששווה לרשום אמן ואמן.