מי אני: קובי סיבוני, 33, נשוי ליעל, תושב קיבוץ לוחמי הגטאות. נולד בחיפה, גדל בקריות, ובמשך שנים היה על קו קריות-קיבוץ-ירושלים כשלמד עיצוב תעשייתי ב"בצלאל". מעצב ויוצר פריטים מחוט ברזל ומפלסטיק מסטודיו שהוא כמו בית מלאכה קטן ואישי בקיבוץ. עבודותיו נעות על הגבול שבין עיצוב לאמנות וכוללות פסלים, תמונות קיר, מכשירי רדיו ותאי אחסון קטנים וחשופים.
"היצירה שלי מסורתית, לא משלבת מכונות מתוחכמות, והעבודה נעשית בעיקר בשתי ידיים, מה שמכתיב לי את יכולת הייצור", הוא אומר. "אני מאמין שבעיצוב ובאמנות יש להוסיף מגבלות או מערכת של חוקים כדי להגדיר את המסגרת שבה אתה יוצר. קשה יותר ליצור כשהכול פתוח ואפשרי". סיבוני מחלק את זמנו בין תקופות של יצירה ופיתוח בהן הוא יוצר אובייקטים חדשים, ובין תקופות של ייצור על פי דרישה.
צילום: קובי סיבוני
מתוך התערוכה "מעמקים" בגלריית הקצה נהריה, אוצרת: לי רמון. צילום: ליאור חורשמוצר הדגל: "סדרת 'טקסידרמי', אמנות פחלוץ החיות, של ראשי איילים בווריאציות שונות מחוט ברזל. יכול להיות לך ראש של אייל בסלון בלי הצורך להרוג את החיה בשביל זה".
מה רצית להיות כשתהיה גדול: "התחלתי לעבוד עם החוט עוד בבית הספר היסודי, כשאבא שלי הביא הביתה סליל נחושת דק, ודימיתי בעזרתו חיות. כבר אז הבנתי שזה הולך להיות חלק מרכזי בחיי".
צילום: קובי סיבוני
הצ'אנס הראשון ניתן לי: "בתערוכה 'קדחת יצירה', שהייתה מפנה בחיי המקצועיים. האוצרים טל גור ודוד קלר הזמינו אותי להשתתף בה ב'בית המצורעים' בירושלים. התחלתי לעבוד על פריטים ברוח פרויקט הגמר שלי בבצלאל, שנקרא 'חלקים מהים', בהם שילבתי חוטי ברזל ופלסטיק. בתערוכה פגשתי עוד אוצרים וגורמים שונים, ונוצרו בינינו שיתופי פעולה".
מתוך התערוכה "מעמקים" בגלריית הקצה בנהריה, אוצרת: לי רמון. צילום: ליאור חורש
המרצה שלי במחלקה לעיצוב תעשייתי הייתה אומרת: "כשהייתה רואה את הבלגן על שולחן העבודה שלי לפני ההגשה, היא תמיד אמרה לי 'אתה סורג מאוד יפה, אבל שייצא בסוף סוודר, כן?' והיה עוד משפט עם קונוטציה שלילית, שלקחתי אותו לכיוון חיובי, כשמרצה אמר לי: 'אצלך אני מרגיש שמה שיוצא, אני מרוצה'. אהבתי את המשפט כי אני אחד כזה שמשאיר טעויות ומתאמץ לפתור אותן, משום שהן יוצרות אצלי פתח לדבר אחר, כשאני מלפף סביבן או יוצר מהן משהו. זו ביקורת שמגדירה את היצירה שלי כפי שהיא היום".
מתוך פרויקט "רפסודה", אוצרת: ענת ספרן. צילום: קובי סיבוני
הדבר הראשון שאני עושה כשאני מגיע לסטודיו: "משחרר את הכלבה בסטודיו, שם היא מוצאת את מקומה, מדליק את האורות ומכין לעצמי כוס קפה. כולנו בני אדם, לא?"
כך נראה שולחן העבודה בסטודיו שלי: "זה שולחן די קטן ונמוך בגובה של חצי מטר, ועליו כלי העבודה שלי – פלאיירים וקאטרים לכל מיני סוגים של כיפופים וחיתוכים, לצידם כוס קפה, קופסה לשאריות חוטים שיום אחד אצור מהן משהו, חומר גלם שמחכה לעבודה וגוף תאורה שאני עומד להציג ב'צבע טרי'".
קובי סיבוני, צילום עצמי
אני משתדל לא ללכת לאיבוד בעזרת: "היומן של גוגל. יש לי שם רשימות והתראות, והוא מחליף את היומן הקודם והפחות מסודר שאיתו עבדתי קודם. לאחרונה הצטרפה אליי תמר קרן, יועצת עסקית ושיווקית, שעוזרת לי להתמקד ביצירה, בייצור ובעיצוב הפרויקטים, כשהיא לוקחת על עצמה את הלוגיסטיקה בנוגע לשת"פים ותערוכות".
את ההשראה שלי אני מוצא: "בנוף היפה של הקיבוץ, בשדות, בשטחים הפתוחים ובים שמקיפים אותו. לפעמים באמצע היום אני עולה על האופניים, לוקח איתי את הכלבה, ועוצר לשבת כ-5-10 דקות בנקודה שצופה על הנוף הפסטורלי. בסיבובים האלה אני בוחן את הטבע, איך בנויים קוצים, צמחים או גרגרים, ואז אני מגדיל אותם בעזרת החוט, וגם מבנים ישנים ונטושים בשדות מעניינים אותי מבפנים ומבחוץ".
מתוך התערוכה "מעמקים" בגלריית הקצה נהריה, אוצרת: לי רמון. צילום: ליאור חורש
השיעור החשוב שלמדתי מאז שהתחלתי את העסק: "להתייחס ליצירה ולעבודה בסטודיו כאל מקצוע לכל דבר, ולא כאל עיסוק שאני אוהב לעשות. מבחינתי זה עיסוק כבד ורציני עם לוגיסטיקה, הנהלת חשבונות ועוד, וזו תובנה שהגעתי אליה לפני כשלוש שנים כדי להמשיך ליצור".
הכי קשה בלהיות אדון לעצמך: "לפעמים אני קשוח עם עצמי, לא מתפשר ולא מוותר לעצמי, יותר מכפי שהייתי אם הייתי עובד בשביל מישהו אחר".
צילום: קובי סיבוני
כמעט התייאשתי: "כשאנשים שהזמינו אובייקטים ביטלו ברצף, אחד אחרי השני, אחרי שהתחלתי כבר לבנות. לא הפסקתי לעבוד עליהם, ואמרתי לעצמי שמישהו אחר ירצה אותם. אחרי יומיים זה קרה, והבנתי שזה חלק מהעבודה".
לא יודעים עליי, אבל: "אני מאוד אוהב לגנן: לגזום, לגרוף, לקצוץ. יש לי גינה בבית, שאני קצת מזניח, אבל החזון הוא לטפח אותה יותר בשל הפעולה עצמה. בעבר עבדתי כשכיר אצל גנן, וזה מה שאהבתי לעשות – לעצב גינה ולעבור לגינה הבאה".
סדרת "צעצועים בדואים" בהשראת צעצועים מעשה ידי ילדים בדואים. צילום: קובי סיבוני
בעוד חמש שנים: "אפתח את השפה העיצובית ואת הסגנון שלי, שממשיך למלא לי את היום בעשייה, אמשיך ליצור בעצמי ולשתף פעולה עם יוצרים ומעצבים אחרים".
הייתי נותן ראש אייל מחוט ברזל במתנה: "ליובל מנדלוביץ' (שהקים את העמותה לשיקום והצלת בעלי חיים בסיכון) למען הפיטבולים, הרוטוולרים ושאר המס(ו)כנים', שבעיניי עושה עבודת קודש ויש לו איזה מצפן פנימי שמורה לו להמשיך למרות כל הקשיים".
צילום: קובי סיבוני
מרכזית
עבודות
העבודות יפהפיות, אך מעולם לא ראיתי אותן. האם אפשר לראותן בת"א? ואם לא - ישנם צילומים/קטלוג? ומה המחיר?
נראה קסום, האם מחליד על הקיר??
האם אפשר לדעת תמחור קטן כלשהו להבין אם זה בליגה שלי? (מטרה ראויה יובל והפיטבולס!!!)
שאפו לאמן !!! כל כך יצירתי...
עבודות יפות - יש עמוד פייסבוק? אתר?
לא אהבתי.
יצירות על סף כיתה ב'.
עבודות יפות מאוד
כל הכבוד על היצירה היפה, רואים את הקו שלך. בהצלחה
אפשר ליצור קשר דרך הדף:
https://www.facebook.com/KobySibonyStudio/