לכבוד יום הכלב הבינלאומי, אני מוצאת את עצמי מסתכלת על התמונות האלה קצת אחרת. לא רק דרך העיניים של מי שאוהבת עיצוב, אסתטיקה וצילום, אלא דרך הלב של מי שחולה על כלבים באמת. אני אחת כזאת. בבית שלי חי האסקי סיבירי עם עיניים תכלת ושמו שלג, ומי שמגדל כלב יודע שהם אף פעם לא באמת "רק ברקע". הם הנוכחות. הם האופי. הם הרגש. והם תמיד מצליחים להפוך תמונה יפה לתמונה עם נשמה.
כשצלם מגיע לצלם בית, הכול בדרך כלל מאוד מתוכנן. מסדרים כריות, מיישרים כיסאות, פותחים וילונות, בודקים זוויות, מזיזים חפצים קטנים כמה סנטימטרים ימינה או שמאלה, אבל אז קורה הדבר הכי יפה כשהכלב נכנס לפריים. לפעמים הוא נשכב בדיוק במקום הנכון, לפעמים הוא מציץ מאחור, לפעמים הוא פשוט מחליט שזה הזמן שלו לדגמן. ובאותו רגע, משהו בתמונה משתנה.
אופי | מעצבת שרי בר-נע גבעון | צלם יואל אליווה
פתאום הבית נראה פחות "מצולם" ויותר חי.
יש משהו כובש בכלב שנכנס לפריים בלי מאמץ. הוא לא מנסה להרשים, הוא לא מודע לקומפוזיציה, והוא בוודאי לא חושב על שפה עיצובית. ובכל זאת, הנוכחות שלו עושה מה שאף אקססורי לא יכול לעשות. היא מכניסה אמת, חום, אופי ו….רגע.
