היו בה מספיק חדרים, אבל משהו בזרימה הרגיש צפוף ומסורבל. כבר בכניסה ניצבו שירותי אורחים קטנים שחסמו את המבט פנימה, המטבח לא ישב נכון ביחס לשאר הבית והחלל הציבורי הרגיש מחולק יותר מכפי שהיה צריך להיות. כשמעצבת הפנים ליאת זליג קיבלה לידיה את הפרויקט, היא בחרה לא לנסות לדחוס עוד פונקציות לדירה, אלא לבדוק קודם כל מה אפשר לשחרר ממנה.
המהלך הראשון של זליג היה גם זה שהכתיב במידה רבה את המשך התכנון: ביטול שירותי האורחים הסמוכים לכניסה. ברגע שהקירות ירדו, הכניסה נפתחה, המבט המשיך אל תוך הבית ונוצרה אפשרות לארגן מחדש את כל החלל הציבורי. דווקא הוויתור על חדר קיים אפשר לה להעניק יותר מקום למטבח, לפינת האוכל ולסלון וליצור ביניהם קשר טבעי יותר.
אחת ההחלטות המשמעותיות הנוספות של זליג הייתה להעביר את המטבח ממקומו. בתכנון החדש הוא הפך ללב הפעיל של הבית, כזה שמאפשר לבשל ולהכין ארוחה ועדיין להיות חלק ממה שקורה בסלון, ליד שולחן האוכל או במרפסת. קיר גבוה מרכז את המקרר, התנורים והאחסון, מתחת לחלון נמתח אזור עבודה ובמרכז נמצא אי גדול המשמש לבישול, הכנה, אחסון וישיבה יומיומית. בקצהו שולבה מסגרת מתכת שחורה ובצדו מקרר יין.
