החגים המתקרבים הם בדיוק רגע כזה: הזדמנות לעצור, לארח, להתכנס ובעיקר לגלות מחדש את כוחו של עיצוב לייצר אווירה, זיכרון ותחושת שייכות.
במרכז ההתרחשות ניצב, כמובן, שולחן החג. לא עוד משטח פונקציונלי, אלא קומפוזיציה שלמה של חומר, צבע, אור וטקסטורה. כמו בחלל אדריכלי מתוכנן היטב, גם כאן היופי נמצא ביחסים: בין הצלחת למפה, בין שקיפותה של כוס הקריסטל לחספוס של כלי קרמיקה, בין הברק המתכתי של הסכו"ם לרכותו של בד טבעי. דווקא המפגש בין חומרים שונים, פורצלן מעודן לצד עץ, זכוכית צבעונית לצד אבן, יוצר שולחן בעל עומק ואופי.
מגמות האירוח העכשוויות מתרחקות מהשאיפה לסט מושלם ואחיד. במקומה מגיעה אסתטיקה אסופה, כמעט אוצרותית: כלים מתקופות שונות, עבודות יד, פריטים בעלי נוכחות פיסולית וחפצים שנראים כאילו נאספו לאורך השנים. הצלחת אינה חייבת לדבר באותה שפה של הקערה, והכוסות אינן נדרשות להיות זהות זו לזו. החיבור נעשה באמצעות פלטת גוונים, חומריות או מוטיב שחוזר בעדינות. כך נוצר שולחן אישי יותר שמרגיש מעוצב, אך לעולם לא מתאמץ להיראות כך.
HeziBank, DECOR WALTHER
גם לפרופורציות יש תפקיד. מרכז שולחן גבוה ומונומנטלי מפנה את מקומו לסידור אופקי ונמוך, שמאפשר למבט לנוע בחופשיות ולאורחים לראות זה את זה. ענפים עונתיים, פרחים בפיזור כמעט אגבי, פמוטים בגבהים משתנים וקערות פיסוליות מייצרים קו רקיע קטן על פני השולחן. התאורה משלימה את האדריכלות הזעירה הזו עם אור חם, נרות ומקורות תאורה עקיפים שמרככים את הגבולות והופכים את הארוחה לחוויה אינטימית.
