בטעם של פעם: חיים כהן מעצב בדיוק כפי שהוא מבשל

החיבור של חיים כהן לעולם העיצוב

הפגישה בביתו של חיים כהן נקבעה ליום שבו הטמפרטורות היו יחסית נמוכות, ולכן רוב הזמן שהינו בגינה. מתברר שעבור כהן, לאזור שמחוץ לבית יש משמעות גדולה שטומנת בחובה תחושה של אינטימיות ורוגע. זו מכונית הטיפוחים שלי", הוא מראה לי בגאווה, "אלפא רומיאו משנת 1964 שעוצבה בזמנו על ידי משרד מעצבי המכוניות ברטונה. אני שבוי ביופי שהיה פעם במכוניות, כי הן עוצבו לפי מידה ולא לפי דרישות שיווקיות.

פעם בכל מכונית הייתה טבועה גאוות היצירה של המעצב. לדוגמה, בג'ולייטה שלי, במקום שנועד להיות פאנל של רדיו מוטבע הסמל של אלפא רומיאו, כי לדברי המעצב, כשנוהגים באלפא חייבים ליהנות מרעש המנוע. השארתי זאת כפי שזה עוצב במקור, אבל היום זה לא היה עובר. היום המעצבים כבולים וחופש היצירה נגזל מהם. פעם כשנהגת במכונית כזאת זה היית אתה והמכונית – רגוע וחופשי בעולם שאיפשר ליוצרים ליהנות מחופש העשייה".

עושה רושם שעולם העיצוב בהחלט מדבר אל כהן, אבל הוא בוחר לשמוע בעיקר את קולות הנוסטלגיה. "עיצוב זה כמו ריח וכמו אוכל", הוא אומר, "בכל אלה יש משהו שכל אחד יכול להתחבר אליו באופן אישי. גדולתו של מעצב ניכרת ביכולת שלו להתאים את הבית לאופיו ולטעמו של האדם שגר בו, עד כדי כך שבעל הבית יוכל לומר שהוא זה שבעצם עיצב את ביתו. אבל למרות קדמת הטכנולוגיה אסור לנו לשכוח את מה שהיה – את המטבח האינטימי בו אכלנו, בו הכנו שיעורים וניהלנו שיחות משפחתיות, את המרפסת שהשאירה אותנו מחוברים לסביבה ולשכנים ואת ריח מרק העוף שתמיד יזכיר לנו את הבית, גם אם נמצא את עצמנו בלב ליבה של שכונה אסייתית".

כלומר הקשר בין אוכל ובעיצוב הוא לאו דווקא אמנותי אלא אישי?

"בשניהם הנטייה בעבר הייתה יותר אישית ופונקציונלית, אבל היום השפע הוא זה שקובע. זה קשור לעונות השנה בעיני, ואני אסביר: פעם אי אפשר היה למצוא בחורף מאכלים שמבוססים על פירות וירקות קיציים, אבל היום האדם נטרל את הטבע, הוא זה שמנהל אותו ולא להיפך. לדעתי זה קיים גם בעיצוב: השפע מבלבל, בגללו קל להתפתות ולחרוג מהבנת הצרכים. מקצועית אני תמיד משתדל להיצמד לתפיסה של שמירה על הטבע, ומצמצם ככל האפשר את הפער בין מה שהיה ובין מה שקיים היום. את אותו הדבר אני מחפש גם בעיצוב".

אתה מרגיש מחובר לבית שלך?

"אני איש משפחה, ממעט לצאת לבילויים שמחוץ לבית. בית בעיניי הוא מסגרת שכל צלע בו וכל פינה מותאמת לי ולמשפחה. הבית שלנו גדול משניים וחצי החדרים בהם גדלתי, אבל התחושה המשפחתית זהה. דבר שלעתים, לדעתי, אפשר לאבד כשמגיעים לבתים גדולים בהם הקשר האינטימי מתנתק".

איך מתנתק?

"למשל, לאן נעלמו המרפסות? אני זוכר חיים שלמים שהתנהלו במרפסות, וחסרה לי האותנטיות שהייתה כאן פעם. הפכנו להיות העתק של התרבות האמריקאית ושכחנו איפה אנחנו חיים. למה ביוון ששם שורר אותו אקלים עדיין רואים מרפסות מכל עבר? זו אולי הסיבה שדלת המטבח אצלי תמיד פתוחה, שמכל מקום בבית אני יכול לראות את הגינה שאני מרבה לבלות בה רגעים ארוכים של רוגע ושלווה".

אז אתה מרוצה מתוצאות השיפוץ?

"נראה לי שהמעצבים הצליחו להבין מה אנחנו רוצים הרבה יותר ממה שהבענו במילים. אני לא יכול לפרט זאת לגורמים, בדיוק כמו באוכל כשהמנה טעימה, הסועד לא מפרק זאת למרכיבים ועבורו רק התוצאה היא שקובעת. לא חשבתי ולא דמיינתי איך הבית ייראה, אבל כשהשיפוץ הגיע לסיומו הבנתי מה קיבלתי, והאנרגיות החיוביות עטפו אותי מכל עבר, בפנים הבית ובגינה שבחוץ".

היית מעורב גם בעיצוב המסעדה שלך "יפו תל-אביב"?

"כשתיארתי לאירנה ואלון ממשרד קרוננברג ברנוביץ את המסעדה שאני רוצה, זה נשמע כמו תיאור של מסעדה מזרחית, אבל הם הצליחו להבין אותי ויצרו מסעדה מזרחית שאין בה אף אלמנט מזרחי. 'יפו תל-אביב' היא מסעדה יפה עם תחושה של בית, ולא בית שהפך למסעדה. זה מקום עכשווי ומאוד אמוציונלי, אבל בהחלט יש בו גם אלמנטים נוסטלגיים".

עיצוב פנים: ברוש אלון
עיצוב גינה: רותם גינון
עיצוב המסעדה: קרוננברג ברנוביץ
צילום: עמית גרון

שמעון פרס מודה: "תמיד חלמתי להיות אדריכל"
תעודת זהות: החיים על פי דנה אוברזון
המבנים שמנציחים את אריק איינשטיין