אירוע פתיחה: 30.4.26 | 20:00 | להרשמה
נעילת התערוכות 31.12.26
האשכול מציע לראות במושג המקומיות מנגנון שמייצר הכללה והדרה וחושף את ההיררכיות שבין מרכז לפריפריה. "המקומי" הוא זירה שבה מתנגשים זיכרונות, חוויות הגירה והיסטוריות מודחקות. האשכול מציע להתבונן במקומיות כשפה המאפשרת ריבוי קולות. באשכול יוצגו ארבע תערוכות מרשימות ומעמיקות וקיר אמנית – כולן של אמנים ואוצרים ישראלים אשר מעצבים את השדה המקומי.
אוצרת ראשית: שרי גולן
***
"התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית" – תערוכה קבוצתית
אוצר: יניב שפירא
עוזרות אוצר: נטע גנני, גילי זיידמן
התערוכה "התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית" עוסקת בקיבוץ כתופעה ייחודית, ומתמקדת באמניות ובאמנים חברי קיבוץ ובני קיבוץ, אמנים שיצרו או יוצרים בו ומחוצה לו, שהגיבו לעולם הקיבוץ או הושפעו ממנו. התערוכה נהגתה במהלך השבועות והחודשים שלאחר שבעה באוקטובר 2023, ימים שבהם הקיבוצים נחשפו במרקם האינטימי שלהם לאחר שנשכחו מאחור. ארבעת חלקיה של התערוכה מספרים את סיפורו של הקיבוץ –מתוך ריבוי אפשרי של נקודות מבט, ואינם מתיימרים להקיף את מכלול העושר והגיוון של אמנות הקיבוץ. יותר משהם מצביעים על הנושאים, על העבודות ועל האמנים הבולטים בתחום, הם מבקשים לפתוח אותם לרשת של הקשרים, של השפעות ושל ציטוטים ולהציע תובנות על המקום של היחיד והמקום המשותף.
חלקה של גבריאלה וילנץ בפרויקט, המוצג תחת הכותרת {לא} וועדת קישוט, יכול להיקרא גם כ"תערוכה בתוך תערוכה".
מיכאל קובנר, גן משחקים בעין השופט, 2017, שמן על בד, 200x140
עוזרת לאוצרת: גילי זיידמן
איך מרכיבים בית שהתפרק? כיצד יכולה מציאות מתפוררת להניב דבר-מה חדש? בעבודתה של תמר שפר הפירוק אינו כאוטי כמו במציאות, הוא מתרחש באִבחה חדה, בסכין מנתחים, באמצעות יכולת הבחנה דקה והתבוננות קשובה במציאות הישראלית – מציאות, שבשנים האחרונות נרקם בה שעטנז בין מהומת אלוהים לבין איים של שקט, שלתוכם אנו מבקשים לברוח.
בתערוכה "בנה ביתך", מציגה שפר מיצב פיסולי נקי, אסתטי ומחושב, הטומן בחובו זעקת שבר: צרחה שהפכה ללחישה, אשר מלווה בדמעה, הזולגת על שפתיים המחייכות חיוך שבור משהו. המרחב של שפר משקף את המציאות הישראלית העכשווית ובד בבד מתכתב עם אמנות ישראלית מודרנית ועם אמנות עכשווית שקדמה לתקופתה – ממיכאל גרוס, דרך נחום טבת ודרורה דומיני, ועד לאמניות-אחיות, כמו הילה טוני נבוק ואתי אברג'ל – וממשיך מסורת פיסולית של רדי-מייד מטופל. בתוך שושלת לוקאלית זו, קולה של שפר מתייחד במבט, שהוא פנימי ובה בעת חיצוני לתולדות היצירה המקומית. המיצב מזמין את הצופה להתבונן במרחבים צנועים, המתפקדים ככמוסות של זיכרון וגעגוע לפינות מוכרות ואינטימיות של חיי היומיום, דווקא שעה שהדברים המובנים מאליהם – כמו הבית – מצויים תחת מתקפה ואף הופכים לפתע לבלתי מושגים. כל כמוסה מציעה פרשנות שונה ומפורקת לרעיון המקומיות מתוך חיבור למקום ולזיכרונות האישיים והקולקטיביים הנקשרים בו.
***
