זה לא טנא זה פלא: ראיון חגיגי עם נלי הורוביץ

קוראים נלי הורוביץ, אני אמנית , בת 42, אמא למעיין בת 11, ומגיעה מתחום הספורט והאמנות.

בעבר הייתי ספורטאית, שחקנית טניס ומתאמנת אתלטיקה קלה.

אך בהמשך מסלולי האקדמי בתחום הפיזיותרפיה בחו"ל חלה תפנית, חזרתי לארץ ופניתי ללימודי עיצוב טקסטיל ועיצוב אמנויות הבמה בשנקר. לאחר מכן המשכתי ללימודי אמנות פלסטית במדרשה לאמנות בבית ברל. לאחר הולדת בתי התחלתי  לתרגל יוגה, עם השנים התרגול נעשה עמוק יותר. היום אני מתרגלת יוגה יום יום וגם מלמדת.

משחק, צבע, חומר, צורה.

כבת להורים ילידי פולין ואבא ניצול שואה, אוכל הוא גם בסיס הישרדות קיומי, מקור חיים וצמיחה, בעל מטען רגשי מורכב שכנראה נמצא ב-DNA שלי.

זה התחיל מהצורך שלי בנתינה ורצון לחיבור עמוק יותר ביני לבין מעיין בתי, גם בשעות הרבות שהיא מבלה בביה"ס ואז זה קיבל חיים משלו, בדמות קופסאות אוכל מגוונות שהכנתי.

בתהליך היצירה עצמו מנחה אותי האהבה למעיין, למשחק, ליופי ולהפתעות קטנות. אהבה לבניית מייצבים ומצבים.

הקופסא הפכה להיות מיני חלל בו אני מציבה את הפירות ושאר הטובין. העשייה הפכה לריטואל יומיומי קבוע, שנעשה בשעה קבועה, במשך זמן ברור של כמה דקות ספורות בתחילתו של יום. מעין תרגול – אינטרוול  חדש בתוך היומיום.

לאחר הצילום, הקופסא נסגרת עם המכסה שלה, ונכנסת לתיק ביה"ס של מעיין ונאכלת בהפסקת עשר של ביה״ס.

במהלך הזמן הבחנתי שהקופסאות הן מראה למהלך תודעתי ובשל כך הן משנות את פניהן בהתאם למצבי החיים המשתנים; יומן ויזואלי שנכתב מדי יום המושפע הן מהרגשי והן מהפרקטי (מה שקיים במקרר).

גאווה? לא בטוחה שיש שם.

אולי גאווה על חיבור מקסימלי בין צורה לרגש, זה בעיקר מה שמרגש אותי מאוד.

מקבלת הרבה תגובות על אוכל איך ומה ולמה, על אמהות, על אפשריות עסקיות , על אוכל וילדים… ובקיצור מכל וכל.

מחמם את הלב כשאנשים לא מסתפקים בלעקוב באופן יומיומי אחר עמוד האינסטגרם אלא גם יותר ויותר מבקשים הדפסות – למסגר ולתלות בביתם.