פותחים דלת לתעשייה: האישה שמלבדת דמויות מארץ האגדות

מי אני: טל דבש, 30, נשואה לתום ואמא של זואי, בת שנתיים ו-3 חודשים, ועוד אחת בדרך. מתגוררת בתל אביב, במקור מירושלים. מלבדת דמויות קסומות כמו פיות, גמדים, בלרינות וגם שרשראות כדורים ולבבות. היא מוכרת אותן בחנויות כמו מריונטה, בייבי טבע, קינמון, דל ארטה, בחנות האטסי שלה ועוד, וכן יוצרת לפי הזמנה וגם מעבירה סדנאות להכנת פיה קסומה.

לפני שהחליטה שזה מה שהיא רוצה לעשות, עבדה דבש בגן ילדים בעמק חפר וכשיום אחד רצו לקשט את הגן עם פיות, נרשמה לסדנה והתאהבה בחומר ובדמויות. "קניתי מלא צמר וישבתי כל יום עד השעות הקטנות של הלילה ללבד פיות", היא אומרת. אחר כך גם חילקה אותן כמתנות לחברים, למשפחה ולגן. כך התחיל העסק לתפוס תאוצה.

טל דבש. צילום: סימסיסטרס

מוצר הדגל: פיה מלובדת

מה רצית להיות כשתהיי גדולה: "כל מיני דברים, החל מכאלה הקשורים באוכל ועד חוקרת מוח, אבל בעיקר רציתי להיות וטרינרית. מאוחר יותר הבנתי שאין לי סבלנות לשבת וללמוד".

הצ'אנס הראשון ניתן לי: "כשגרתי בכפר ויתקין ופתחתי דוכן ביריד אמנים קטן ומקומי. הצגתי בו את הפיות שמאוד אהבתי והייתי קשורה אליהן, ובסוף היום לא נשארו לי פיות".

צילום: סימסיסטרס

ההורים שלי תמיד אומרים: "לא משנה מה תעשי, נהיה גאים בך".

משתדלת לא ללכת לאיבוד בין ההזמנות בעזרת: "מחברת פשוטה שבה אני כותבת את כל ההזמנות שעלי להכין לפי הסדר".

הדבר הראשון שאני עושה כשאני מגיעה לחדר העבודה שלי: "מכינה לעצמי שוקו ויושבת להסתכל במחברת".

כך נראה שולחן העבודה שלי: "שולחן מאוד מבולגן עם מלא צמר עליו, נצנצים, בקבוקי פיות קטנים, חוטי זהב, חרוזים והמחברת שלי".

את ההשראה שלי אני מוצאת: "אצלי בראש, בפינטרסט ובספרי פיות. גם בעלי, שמצייר ומפסל בעצמו, נותן לי רעיונות למוצרים ואני מפתחת אותם".

את חומרי הגלם שלי אני מוצאת: "בטבע, למשל את הבלוטים, או בטיולים בחו"ל, אבל עיקר החומר הוא  הצמר, שאותו אני מייבאת לבד מאיטליה".

השיעור החשוב שלמדתי מאז שהתחלתי את העסק: "לא להתבייש, להיות בטוחה בעצמי ובעסק. לקח לי הרבה זמן ללמוד את זה, מה שהיה הורס לי בעבר, כי היה לי קשה לשווק את עצמי, לפנות לחנויות עם המוצרים או לתמחר אותם. עם הזמן למדתי לעשות את זה".

הכי קשה בלהיות אדון לעצמך: "מאחר שכבר ב-3 וחצי כל יום אני חוזרת להיות אמא, קשה לי לנהל את הזמן. קשה לי גם להעריך את העבודה שלי בכסף, כי זו האמנות שלי וזו אני".

כמעט התייאשתי: "אחרי חופשת הלידה, כשנשארתי בבית והייתי עסוקה בתינוקת, התרופפו כל הקשרים שבניתי. היו לי הרבה הזמנות בעקבות יריד מוצלח שבו השתתפתי, אבל נאלצתי לוותר עליהן ולקוחות ויתרו עלי ולא חזרו אלי בגלל זה. בעקבות זאת היו לי אפילו מחשבות לחזור להיות שכירה, אבל בלב ידעתי שאמשיך לעשות את מה שאני אוהבת".

צילום: סימסיסטרס

לא יודעים עליי, אבל: "עשיתי קורס שוקולטיירים בערך באותו זמן שלמדתי ללבד את הפיות. אחר כך גרתי חצי שנה בפריז ולמדתי צרפתית בסורבון בגלל המקורות שלי והמשפחה שחיה שם. יש לי משפחה שהיא בעלת מפעל שוקולד בלוקסמבורג, והם הציעו לי לבוא אליהם ולעשות אצלם את הסטאז', אבל ויתרתי על ההצעה מכל מיני סיבות. בשלב הזה הייתי צריכה להחליט לאיזה כיוון אני לוקחת את עצמי, ולבסוף הפיות ניצחו".

בעוד חמש שנים: "אתפתח לחו"ל ויהיו לי עובדות שיכינו יחד איתי את הפיות, כדי שהן ימשיכו להיעשות בעבודת יד ולא על ידי מפעל בסין".

הייתי נותנת פיה במתנה: "למיכל אנסקי. היא מצליחה וחזקה, אבל יחד עם זאת עדינה ושומרת על ה'פֵייתיות' שבה. אני פשוט אוהבת אותה".