חוט השדה: דיאלוג בין ציור לאריגה

"חוט השדה " נפרש כפסגה של מסע אמנותי בן שנתיים, שנוצר מתוך מפגש מתמשך בין הצייר מיכאל קובנר  לבין קבוצה של אורגות עכשוויות. מה שהחל כהזמנה לאמנית הרב־תחומית גילה מילר לפידות לתרגם יצירה  של קובנר לשפת האריגה, התפתח לפרקטיקה קהילתית רחבה. בהובלת מילר לפידות נאספו שש עשרה אורגות סביב שולחן מחקר משותף ועסקו בתהליך של תרגום, פירוש והחלפת שפות אמנותיות.

האריגה, אחד מאופני יצירת הדימויים העתיקים ביותר של האנושות, כרוכה מטבעה בנושאי עמל, קהילה  וסיפור. בפרויקט זה הופך הנול לכלי ולמטאפורה כאחד: מקום שבו מסורת נפגשת עם חידוש, המוחשי והזמני  הקלועים זה בזה, ומלאכת יד היסטורית מקבלת הדהוד מחודש בהווה העכשווי.

ציוריו של קובנר, השזורים בזיכרונות מקיבוץ עין החורש, המטעים, הרפת, קו האופק הים־תיכוני ומחזורי  העונות של האדמה, שימשו נקודות מוצא. הרכביו הציעו לאורגות דקדוק חזותי של צבע, קצב ואטמוספירה  והזמינו אותן להיכנס אל הנופים לא כמעתיקות, אלא כמשוחחות. שלושת הציורים המוצגים כאן הים, הרפת  והמתבן משמשים כדיאלוג מגשר, המחבר בין הגות האור והמרחב של קובנר לבין הפרשנויות השכבתיות של  האורגות.

כל יוצרת ניגשה אל הדימוי המקורי דרך האינטימיות של חומריה ורגישויותיה. במעשה התרגום מן המכחול  אל החוט פירקו האורגות את השפה הציורית והרכיבו אותה מחדש: פיגמנט הפך לסיב, מחווה הפכה למבנה,  ומשטח הציור נפרש לשדה טקסטילי. צבע, מרקם וקצב עברו מן הראייתי אל המוחשי והרחיבו את הדימוי  למרחב רב־שכבתי של חומר, זיכרון ומשמעות.