הכאב שינה את חייה של המשפחה מן היסוד. הזוגיות של הוריו לא עמדה במבחן האובדן, ושמונה חודשים לאחר מכן הם נפרדו. בחלוקת הרכוש קיבלה בלה את הבית בנעלה – אותו בית שבו יונתן גדל, אותו נוף שמולו עיצב את דרכו ואת בחירותיו. עבורה, זה לא היה רק נכס, אלא מקום שיש בו משמעות עמוקה: זיכרון חי, חיבור, סיפור. היא בחרה לחזור אליו, לא רק כדי לגור, אלא כדי לבנות מחדש, ליצור מרחב שמכיל גם את העבר וגם את ההווה, עבורה ועבור הוריה ובת, לינה.
נינה ליזיק, אדריכלית ומעצבת פנים שניהלה את הפרויקט, מספרת:
"עבורי, זה לא היה רק פרויקט עיצובי. זו הייתה זכות ללוות אישה ברגע מורכב כל כך, ולעזור לה לחזור הביתה – למקום שמלא בזיכרונות שיכול להפוך שוב למקום של נחמה וביטחון".
אלא שהדרך לשם לא הייתה פשוטה. המציאות הביטחונית החדשה יצרה אתגר לא צפוי: מחסור חמור בכוח אדם בענף הבנייה, בעקבות הגבלות על כניסת פועלים פלסטינים ליישובים. עבודות שיפוץ הפכו מורכבות יותר, ארוכות יותר, ובעיקר, הרבה פחות נגישות. קבלנים רבים סירבו לקחת על עצמם את הפרויקט. חלקם חששו מהמורכבות, אחרים מהעומס, ויש גם כאלה שלא היו מוכנים להיכנס לתהליך שיש בו גם מטען רגשי כבד. עבור בלה, כל סירוב כזה היה עוד רגע של עיכוב – לא רק בפרויקט, אלא בתהליך האישי של חזרה הביתה ויכולת להשתקם.
אבל אז, בתוך כל חוסר הוודאות, נינה הצליחה למצוא את האדם הנכון. לא רק קבלן, אלא שותף לדרך. מישהו שהבין שמדובר ביותר משיפוץ, שיש כאן סיפור, שיש כאן בית שצריך להיבנות מחדש, לא רק מבחינה פיזית, אלא גם רגשית.
כך נולד הפרויקט.