אוצרת: הדס גלזר
פתיחה: 14.5 נעילה: 16.7
גלריה ליטבק קונטמפוררי
עיקר עיסוקו של אמיר תומשוב הוא במבנים. במהותם, אלה נועדו להבטיח קיבעון ויציבות, לחצוץ בין פנים וחוץ וליצור ארגון, היררכיה ומשמעות במרחב נתון. אולם בעבודותיו, המבנים אינם מציעים מחסה, אלא דווקא חושפים את קיומם השברירי, מועד לפורענות ובר חלוף. תומשוב, אדריכל בהכשרתו, מתבונן בעולם דרך שפת הבנייה: יסוד, קיר נושא, חתך, מודל, תוכנית. בתערוכה זו, המבט האדריכלי אינו תכנוני, כי אם פורנזי, כמו מבקש לחקור בכלים אמנותיים-קליניים את שנותר לאחר האירוע, את קריסת הבית והגבולות ואת האופן שבו משמעות וזהות מתפרקות יחד עם החומר.
במרכז התערוכה ניצב מערום גזעים מולבנים שעליהם בתים מיניאטוריים. זהו מודל של בית חלומות שהועתק שוב ושוב עד שהתנתק מגרעין האמת שלו, ובכך הוא מנסח את השאלה: מהו בית כאשר המבנה ממשיך לעמוד, אך כבר אינו מספק תחושת הגנה, גבול וחיץ? סביבת המחיה המדומיינת, התלויה בין פנטזיה לאימה, מעוררת תהיות איזו הגנה אמור הבית להעניק, ואיך הוא נתפס היום בישראל, כצורה שממשיכה להתקיים גם כשהתוכן שלה מתערער.
על הקירות מוצגות עבודות גדולות המשלבות צבע ורישום על לוחות עץ מסיביים. לכאורה זהו המפנה הגדול: כניסת צבע לתוך השפה הרישומית־אדריכלית המזוהה עם תומשוב. הצבע מופיע כאירוע, ככתמים וכנזילות הזרים לדקדקנות הריאליסטית של הרישום. הוא אינו "צובע" את הדימוי, אלא משמש לו כמצע התרחשות, ויוצר קונפליקט בין הרישום הסיזיפי לבין האירוע הציורי ככוח מתפרץ. הנתק בין הדמויות לבין ההרס המתחולל סביבן מעלה תהייה על האפשרות לקיים הומאוסטזיס פנימי בעולם התלוי על סף בלימה. נדמה כי המפנה האמיתי אינו רק חומרי, אלא כרוך בהקשר שבו פועל תומשוב: לא מבט גלובלי ותהליכי, אלא התכנסות אל מקום, זמן וחיים ספציפיים. עם זאת, אין כאן וידוי אישי ורגשי. הדמויות נותרות גנריות, שרויות בעולמן, מבטן הבוהה סתום בעוד הרקע מעיד על המתרחש בחוץ.
תומשוב ממשיך פה קו מחשבה שנציגיו הבולטים באמנות הם גורדון מאטה קלארק ורייצ'ל ווייטריד, שבחנו את הנקודה שבה הבית מפסיק להיות מעטפת מגוננת והופך לאתר של חשיפה, היעדר ושבריריות. על רקע זה מפציעה ראייה חדשה ומפוכחת יותר של המצב הנוכחי, כאשר הבית כבר אינו הבטחה אלא טומן בחובו פגיעה אפשרית שעלולה להתממש. התערוכה מפגישה בין אשליית היציבות לעולם רעוע וחושפת את הפער בין הבטחה וחלום לבין מציאות בלתי יציבה. השבר אינו רגע חריג, אלא תנאי לקיום כאן.
בהקשר זה, הביטוי "עד פה תבוא" מתאר את המצב הנפשי הלאומי לאחר השבעה באוקטובר והשנתיים הטרגיות שבאו בעקבותיו. במילים אלה אין הכוונה רק לכך ש"קצה נפשנו", אלא להבחנה מורכבת יותר: גבולות שנתפסו כקבועים ומעניקי ביטחון התגלו כמסיסים ושבריריים. בעולם כאוטי ומאיים, הבית והגבול ממשיכים לייצר מראית עין של סדר. אך דווקא משום שזוהי אשליה, היא חיונית: צורה שמאפשרת לשאת את הקיום, גם כשההבטחה שמאחוריה נסדקה.
גלריה ליטבק קונטמפוררי, שביל המפעל 3, תל-אביב.
שעות פתיחה: ג', ד', ה', 17:00-10:00.
שישי ושבת בתיאום מראש.
גלי זנדר יחסי ציבור. 052-2520500
