אמרו אנשים חכמים ויודעי דבר, כי לשם אכילה משותפת יש צורך בשולחן גדול ועדיף שייוחד לו מקום משלו. נגיד, פינת אוכל שלמה. אדריכלים ומעצבי פנים אפילו מקצים לאותה פינה חלל נכבד, וחנויות הרהיטים מלאות בשולחנות נפתחים, נסגרים, מתארכים ומתקצרים רק כדי למלא אותה פינה. אמרו? אז אמרו. גם אמרו שהטיטאניק חסינה מפני טביעה…
אנחנו כאן כדי לשבור לאותם יודעי דבר את המילה, להראות שאפשר גם אחרת, ולאפשר לכם להחליט – צריך או לא צריך? בכל פעם נעלה סוגיה תכנונית אחרת, והפעם על המוקד: פינת האוכל.
כשהיא עשויה היטב כמו זו שלפנינו, פינת האוכל יכולה להוות פנינה אמיתית בלב הבית. אך האם היא נחוצה תמיד?
מי אמר שצריך פינת אוכל?
אז איפה בדיוק תשבו לאכול? איפה תארחו את החמות שבאה לטעום ולרחרח מה מתבשל? ומקום להניח את התיק כשמגיעים הביתה – לא צריך?
מי את בכלל?
פינת האוכל של ימינו התחילה כחדר אוכל, כשראשוני האדריכלים תכננו דירות לתפארת המדינה, והאוכל הוגש במטבח הסגור או מקסימום בחדר נפרד, בדיוק במתכונת חדרי האוכל בחו"ל. אף אחד לא חשב אז להקצות לאותו חדר פינה לצד המטבח, ובטח לא להשיק אותה לסלון, שהיה גם הוא אז סוג של חדר וכונה בהתאמה – "חדר האורחים".